מכירים את זה שאתם מתעניינים במישהו ואומרים לכם – "אה, הוא? הוא פרופסור באוניברסיטה, והוא עושה יופי של כסף", ואז אתם מכירים את האדם, והוא סנוב נפוח, או מישהו ממש עדין ומתוק, והוא מעריץ את האדמה שאשתו דורכת עליה או מתעב אותה, והוא סבא מסור שמקפיד לבקר ולשמור על הנכדים שלו, או שהוא לא רואה אותם ממטר ומעולם לא החליף חיתול, והוא עוצר או לא ליד חסרי בית כדי להתכופף ולתת להם שטר של חמישים שקלים, או זורק מטבע קטן מלמעלה, או עובר למדרכה השנייה, וכשיש גשם הוא פותח מטרייה, או שם כובע, או נמנע לחלוטין מלצאת מהבית, ואוכל רק במסעדות גורמה, או אוכל רק פלאפל, או לא אוכל בחוץ בכלל, כעיקרון או מסיבות כלכליות או מטעמי היגיינה…
בקיצור, הוא אולי פרופסור לפיזיקה, אבל הוא גם אדם, עם כל היופי והכיעור שיש בזה, או רק בו ספציפית.

ולמה ההגיג הזה עכשיו?

כי חשבתי לי פתאום שדמויות זה אותו הדבר בדיוק.

קיימים בעולם אין ספור ספרים והדרכות וסדנאות והסברים על איך יוצרים דמות. ומלמדים אותנו להחליט על המאפיינים מראש: מה צבע העיניים שלה? והשיער? ומה הגובה שלה? ומה היא אוהבת לאכול? ומה היא שונאת? ואיך היא אוהבת את הקפה שלה, ואת החביתה, והאם היא בכלל אוכלת חביתה או שהיא טבעונית… ויש גם דברים קצת יותר עמוקים: מה היא אוהבת לעשות? מה היא שונאת? מה היא רוצה שידעו עליה? מה היא לא רוצה בשום פנים ואופן שאף אחד בעולם כולו ידע? וכדאי גם לנהל תנ"ך של דמויות. כדי שרותי הג'ינג'ית העגלגלה לא תהיה שחרחורת אנורקטית בעוד 100 עמודים. כי זה מביך. וזה באמת מביך.

אבל האמת היא שבסופו של דבר הדמויות שלנו (כמו האנשים האמיתיים שסביבנו) הן סך המעשים שלהן. ככה הקורא יודע מי הן. ככה הוא מחליט אם הן נראות לו או לא. אם הן מעוררות בו הזדהות או לא.

אני מודה שאני באופן אישי – לא מילאתי מימיי דף דמות. ולא שלא ניסיתי! זה פשוט היה… משעמם מדי (אל תספרו שאמרתי…) כן חשבתי עליהן, ראיינתי אותן, עבדנו יחד (אני והדמות…) על הפסיכולוגיה העמוקה שלהן – אבל גם זה לא באמת שינה משהו. הקוראים שלי לא השכילו לראות את כל התוכניות הגדולות שלי. הם ראו את מה שהיה על הדף בסופו של דבר. את הפעולות.

מה אני רוצה להגיד?
אני רוצה להגיד: השליכו את הרשימות, וחשבו על הפעולות.
איך כל סצנה מקדמת את העלילה וחושפת את האופי של הגיבור. או גיבור המשנה. או דמות חשובה אחרת. (ואם יש שם דמות לא חשובה – חשבו שוב אם יש בה צורך, או שאפשר להשליך אותה עם הרשימות, ושלום ותודה.)
יאללה, יותר מדי דיברנו כבר. לכו לכתוב.