פעם היינו קמים בבוקר, מעירים את הילדים, מלבישים, רוחצים, מצחצחים, מאכילים, מנעילים, משגרים למסגרות, הולכים לעבודה, חוזרים הביתה, עוד קצת ענייני ילדים, ואז ענייני ארוחת ערב, וקצת פנאי, ולישון. כהורים, בעיקר לילדים קטנטנים, זה היה מאתגר. אני זוכרת שיכולתי לחשוב בעיקר בנסיעות לעבודה ובחזרה, אבל כשהם קצת גדלים – המצב משתנה… כילדים וכמתבגרים – היה לנו לא מעט זמן שלא היה מוגדר לפעילות זו או אחרת, והיינו צריכים "להעסיק את עצמנו".

היום אנחנו עושים כמעט את אותו הדבר, רק עם טלפון סלולארי שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. אין כמעט פעילות שנעשית בלעדיו. וכך מתערבבת לה העבודה בפנאי ובמעגלים החברתיים, ויותר מכל דבר אחר – איבדנו את היכולת, או הרשות, להשתעמם.

באמת, אני חושבת שמעולם לא שמעתי מהילדים שלי את המשפט "אימא, משעמם לי." מהצעיר – בטוח שלא.

זה לא רע מוחלט. אני עדיין זוכרת עד כמה המשפט הזה היה מעצבן פעם. אבל זה רע. זה רע כי אין לנו שקט. אין לנו זמן סתם לבהות ולחשוב. הקשב שלנו נעשה קצר כל כך, שאנחנו מיד, אבל ממש מיד, פותחים את הטלפון, ולא נותנים למחשבות לרחף להן.

בשאר תחומי החיים אין לי יותר מדי מה להגיד, וגם לא מאוד אכפת לי. אני לא נוטה להתערב בחיים של אחרים. תעשו מה שטוב לכם ותנו לי לעשות מה שטוב לי. הכול בסדר. אבל בכתיבה – זה אסון. משהו מהותי מאוד נלקח מאתנו. והעניין הוא שכל כך מעניין לנו כל הזמן – שאנחנו אפילו לא מרגישים.

אז בתרגיל הזה אני קוראת לכם לשים את הטלפון במגירה ולצאת מהבית. פיזית. ממש. בלי הטלפון! (אני יודעת, כבר אמרתי, אבל נראה לי שאי אפשר להדגיש את זה יותר מדי…) צאו לחצי שעה לפחות. לגיבורים ממש – צאו לשעה. מה עושים בשעה הזאת? אתם יכולים לצעוד, ואתם יכולים למצוא מקום נחמד לשבת בו, ולהסתכל בנוף. ולבהות. ולחשוב.

הדברים היחידים שמותר לכם לקחת אתכם לטיול הקטן הזה הם מחברת או פנקס וכלי כתיבה. (אבל זה רק למקרה שעולה לכם בראש משהו שאתם ממש ממש חייבים לא לשכוח. זה ממש לא חובה.) טוב, מותר גם מים. ואם יש שמש – שימו קרם הגנה קודם. אל תישרפו לי, כן?

וחזרו לספר איך היה.

זהו התרגיל החמישי באתגר מרץ 2018, לא מאוחר מדי לעשות את תרגיל 1, תרגיל 2, תרגיל 3, ותרגיל 4.