קונפליקט הוא לב הסיפור. סיפור טוב מתחיל בקונפליקט, והסיפור הוא ההתמודדות איתו.
לכותבים חדשים, העניין של הקונפליקט עשוי להיות קונספט חדש.
בחיים הרי אנחנו מתעבים קונפליקטים. אנחנו משתדלים לחיות את החיים שלנו על מי מנוחות, ולהתרחק מאנשים מחרחרי ריב ומדון, שיוצרים מהומות סביבנו. גם את הילדים שלנו אנחנו מחנכים להתרחק מקונפליקטים (אנחנו עושים את זה בעברית כמובן…) למי מאתנו ההורים לא יצא לומר: "תשמע, אם אתה לא מסתדר כרגע עם נועם, פשוט תתרחק ממנו?" למי מהילדים לא יצא לשמוע משפט כזה? קונפליקטים סתם מסבכים את החיים שלנו, ומוטב שלא יהיו שם. נכון?
אז זהו, שלא.
אם נתעלם לרגע מכך שיש אנשים שממש אוהבים קונפליקטים ובאופן כללי ששים אלי קרב, גם אצל אלה שממש לא – אחרי יום שלם שהתנהל על מי מנוחות – הרבה פעמים אנחנו מחפשים איזה סרט טוב, לנוח איתו קצת, או ספר מעולה שיחזיק אותנו ערים עוד טיפה עד שהוא ירדים אותנו. סרטים וספרים לא היו באים לעולם אילולא הקונפליקטים שבמרכזם. כשאנחנו נמצאים במסעדה, ויש איזו מהומה בשולחן ליד – כל העיניים מסתובבות אל השולחן הזה, לא ככה? כמה רגעים אחר כך ניזכר בנימוסים שלנו, נסתובב בחזרה לעניינינו, ונשיב את תשומת הלב שלנו לבן שיחנו. אבל זה יקרה בהמשך. אחרי שהמהומה שמתחוללת שם בשולחן האחר הדליקה אותנו.
עוד סיבה שבגללה נסתובב ונחזור לעניינים שלנו היא שבסופו של דבר ייתכן מאוד שהקונפליקט שמתחולל שם בשולחן ההוא כבר לא כזה מעניין.
האמת היא שהחיים שלנו רצופים בקונפליקטים לא מעניינים. כמה פעמים יצא לכם לשמוע איזו חדשה מרעישה בעיתונות או ברדיו או באינטרנט, ואחרי יום יומיים זה נעלם ולא שמעתם על זה עוד?
איזה קונפליקט כן מחזיק מעמד? מה כן נשאר בעיתונות לאורך זמן?
ובכן… זוכרים את רצח רבין?
רצח רבין כבר היה די מזמן. סביר להניח שאם אתם בני 25 ומטה, אולי אפילו 30, זה משהו ששמעתם עליו בעיקר בבית הספר. אבל מי שכבר עמד על דעתו אז, לא יכול לשכוח את מה שהתחולל במדינה באותה תקופה. רצח רבין החזיק אותנו שעות מול הטלוויזיה, עוד כמה שעות בכיכר מלכי ישראל דאז – כיכר רבין היום, והמשיך להעסיק אותנו עוד זמן רב מאוד לאחר מכן.
למה?
קודם כול – זה היה קרוב אלינו. מאוד. זה היה ראש ממשלה נבחר במדינה דמוקרטית, המדינה הדמוקרטית והקטנטנה שלנו, בעיצומם של אירועים שהיו אמורים להשפיע על כולנו. וזו הייתה שבירה מוחלטת של כל תנאי המשחק. של הגינות בסיסית. של מוסר בסיסי. מעבר לדבר המחריד הזה, שיהודי ישראלי שלח יד בראש ממשלה יהודי ישראלי, הייתה כאן גם התקווה הגדולה לשלום שהתנפצה והותירה ציבור שלם מהצד השמאלי של המפה בתחושה שהדבר הזה, שהיה קרוב כל כך, ועמד לשנות את מהלך חיינו, והיה רק איש אחד אמיץ וטוב וראוי שהיה יכול לעשות אותו – נלקח ואיננו. מהצד הימני של המפה, בנוסף להלם ולאימה של עצם האירוע, הייתה התחושה שמעשה של איש אחד הטיל כתם על ציבור שלם. כאילו כל אחד ואחד בציבור הזה אשם ישיר ברצח. מהציבור הימני נגזלו, אולי, תום הלב והכנות והשאיפה הבסיסית לצדק. רצח רבין נגע בכל אחד מאתנו. לא היה אדם במדינת ישראל שלא הרגיש שנגזל ממנו משהו. ובצדק. באותו הלילה נגזל מכולנו משהו גדול.
הסיפור הזה הוא איום ונורא כשהוא קורה במציאות. אנחנו לא רוצים סיפורים כאלה במציאות. במציאות אנחנו רוצים שלום ושלווה, אהבה ואחווה וילדים מאושרים.
אבל בתור ספר… שם זה כבר משהו אחר.
קונפליקט טוב שמחזיק סיפור לא חייב להיות משהו ברמה של מדינה ושל רצח ושל תיאוריות קונספירציה וכן הלאה וכולי (אם כי זה חומר מצוין למותחן…) אבל הוא צריך להיות משהו קרוב, משהו שנוגע בנו, משהו שיש לנו דעות ותחושות לגביו. משהו שאנחנו מפחדים שיקרה לנו. משהו שאנחנו עדיין לא יודעים איך נתמודד אם הוא יגיע, ואנחנו רוצים לראות איך הדמויות בספר מתמודדות איתו, וללמוד מהן משהו. לטוב ולרע (אם הן עושות טעויות איומות לאורך כל הדרך – אנחנו רוצים לחוות את הטעויות האלה כקוראים, ולא כאנשים שמתמודדים). קונפליקט טוב הוא מרובד. הוא משלח אדוות לסביבה, או למעמקי הנפש. הוא גדול מסך מרכיביו.
קונפליקט כזה מדיר שינה מעיני הקוראים שלנו, וגם מעינינו.
קונפליקט כזה אנחנו רוצים לכתוב.
לעניות דעתי, ואיני רוצה להיכנס לקונפליקט בנושא הזה – קונפליקט טוב הוא בראש ובראשונה מאבק ערכי פנימי שנע על קו תפר לא ברור ומורכב, כזה שהקורא יכול גם להיקרע בינו לבין עצמו בתהייה בלתי פוסקת מה באמת הצעד הנכון לעשות, או לחילופין מה הוא היה עושה במקום הגיבור אם היה נקלע למצבו.
הערכיות שבלב הקונפליקט, והשבריריות של ההגדרה מה טוב ומה רע ומה נכון לעשות ומה לא נכון, גורמים לקונפליקט להדהד זמן ממושך במחשבותיו של הקורא גם אחרי שהוא סגר את הספר.
קודם כול – אני מסכימה לגמרי עם דבריך.
חשוב לי לציין שגם הקונפליקט שהבאתי כדוגמה גרר אחריו שאלות מהסוג הזה (למשל אם תחשוב על מה שעבר על מרגלית הר שפי, שהוכנסה לכלא כי לא דיווחה. זו שאלה ששאלתי את עצמי הרבה: לו הייתי שומעת מישהו מתרברב במעשה כזה, שנראה בלתי אפשרי לחלוטין – האם הייתי רצה למשטרה לדווח? אני חושבת שהילדה הצעירה שהייתי הייתה נשארת בהתלבטות הזו בלי יכולת להחליט מה לעשות… התרברבות היא לא דבר יוצא דופן בחברה הישראלית…)
אבל הקונפליקט הזה אכן מתאים לז'אנר מסוים.
בספרים שנחשבים "ספרות יפה" – כמו שנדמה לי שאתה כותב – הקונפליקטים הם פנימיים יותר. ההחלטות הן הרבה יותר מורכבות, המעשה הנכון הרבה פחות ברור. הוא עשוי להיות ברור בראי ההיסטוריה, אבל לאף אחד מאיתנו אין את ראי ההיסטוריה בבואנו לקבל החלטה…