יחסי כותב-עורך, או סופר-עורך, הם מורכבים.
אני יודעת את זה כי הייתי, ואני עדיין נמצאת, בשני הצדדים.
הפגישה הראשונה שלי עם עריכה הייתה במסגרת עבודתי במטח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית. התקבלתי לשם אי שם בתחילת דרכי כחברה בצוות הגיאוגרפיה, והשתתפתי בכתיבה של תוכניות לימודים.
אני מודה לאל על התקופה ההיא. תקופת העבודה שלי במטח היא הבסיס לכל מה שאני עושה היום. שם למדתי לכתוב דברים שאנשים אמורים לקרוא אחר כך (ולא רק לעצמי), שם גיליתי לראשונה עריכה מהי, כשערכו את הדברים שכתבתי, ושם הבנתי שכל עריכה שהטקסט שלי עובר – משביחה אותו. למדתי לנקות את האגו מהתהליך הזה, ולתת לו לקרות, כי בסופו של דבר – כולם ירוויחו מזה: אני (כי השם שלי הוא שחתום שם בסופו של דבר), הטקסט, וחשוב מכול: הקוראים. גם האנשים שערכו אותי ידעו את זה: אף עורך לא עורך ספר כדי להשתלט עליו, או להאדיר את שמו באופן כלשהו. זה תמיד לטובת הטקסט, וטובת הטקסט היא תמיד טובתו של מי שכתב את הטקסט הזה. למדתי שם דבר נוסף, שהשפיע עליי ממש לאחרונה, והאמת היא שבגללו החלטתי לכתוב את כל הפוסט הזה (בסוף אסביר למה), והוא תהליך ההפקה של ספר. במטח – שמבחינתי היה בית הספר המושלם ללימוד כתיבה – עושים הכול, משלב הרעיון ועד לשלב שבו מחבקים את הרך הנולד, ומשחררים אותו לעולם.
לימים עזבתי את מטח. היו שינויים גדולים במערכת, שהצטרפו לעובדה שנכתבו די ספרים בגיאוגרפיה, ולא היה בכך עוד צורך (בסופו של דבר תלמידים יכולים ללמוד מספר מוגבל של ספרים כל שנה, זה לא שאם נכתוב עוד ילמדו עוד…), והמשכתי לאתגר הבא. האתגר הבא, למען האמת, היה לגלות מה אני רוצה לעשות בחיי, כי מטח היה מבחינתי הגשמת חלום…
התקופה הבאה הייתה התקופה האפלה בחיי. כן, זה בהחלט דרמטי מדי לקרוא לזה ככה, אבל התמזל מזלי ולא קרה לי שום דבר אפל יותר… זו הייתה תקופה שבה חיפשתי כיוון חדש, ולקח קצת זמן עד שמצאתי אותו.
מה שידעתי הוא שאני אוהבת לכתוב. וגם ידעתי שכתיבה, בגדול ולהמונים, היא לא קריירה. צריך עוד משהו. חשבתי על עריכה, אבל התלבטתי. ידעתי שעריכה של תוכניות לימודים היא חשובה מאין כמוה, אבל עריכה של ספרות? אני מודה שחששתי מזה. מאוד אפילו. בסופו של דבר, יותר מטעמי פרנסה, הלכתי ללמוד עריכה ואחרי שסיימתי לימודי עריכה – המשכתי ללימודי תרגום, ועולם חדש מופלא נפתח בפניי. בתחום העריכה והתרגום יש כל כך הרבה עבודה וכל כך הרבה כיוונים אפשריים – שזו באמת הייתה ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי בחיי.
מכאן ואילך רוב העבודות שעשיתי עד היום היו עריכה או תרגום או הגהה בלבד. עשיתי את החלק שלי, העברתי את הטקסט להוצאה, ובזה נגמר העניין. וזה בסדר. זה די חוסך זמן, למען האמת… וכעצמאית – הזמן שלי יקר מכדי שאכנס כול-כולי לתוך כל ספר. אבל לאחרונה יצא לי שוב להיות מעורבת יותר, והסיפוק שבעניין היה בלי שום ספק גדול לאין ערוך.
זה קרה בזכות שירה היימליך. אם אתם לא מכירים אותה, ובעיקר לא מכירות, אז כדאי לכן! שירה היימליך היא דולה ומדריכת הנקה. היא גם סוג של מלאך. אם אתם לפני לידה או מכירים מישהי לפני לידה – זו האישה שאתם רוצים שתלווה אתכם או אותה.
שירה נתקלה לפני שנים רבות בספר Spiritual Midwifery שיצא לראשונה בארצות הברית בשנות ה-70. הספר הזה הוא ספר מכונן בתחום הלידה. אני מכירה לפחות מיילדת אחת שהחליטה בעקבות הקריאה שלו שזו השליחות שלה בעולם, ורק בגללו למדה סיעוד ומיילדות, והיום היא אחת המיילדות הנערצות בארץ, אבל אין לי ספק שיש עוד רבות כמוה. שירה חיכתה וחיכתה שהספר הזה יתורגם לעברית. זה לא קרה, ובסופו של דבר היא החליטה לעשות מעשה, רכשה את זכויות התרגום, והוציאה את הספר לאור בעברית בעצמה. היא פנתה אליי כי היא מכירה אותי, היא יודעת שאני עורכת תרגום ומתרגמת, ושבעבר גם למדתי להיות תומכת לידה, ויצאנו לדרך יחד.
העבודה הזאת הייתה חוויה מדהימה מבחינתי. גם כי הספר ממש ממש מעניין, ואפילו עושה חשק… אבל בעיקר בגלל התהליך. חלק מהספר תרגמתי, חלק ממנו ערכתי, מובן שעשיתי הגהות, אבל שם לא נגמר העניין. מכיוון ששירה היא הוצאה לאור של אדם אחד ואולי גם של ספר אחד – הייתי מעורבת גם לאחר שסיימתי כביכול את החלק שלי. סוף סוף הייתה לי הזכות לשבת עם מישהו ולדון בהחלטות העריכה והתרגום שלי. ישבנו יחד גם עם העורכת המדעית כדי לוודא שלא נפלה שום טעות בתרגום או בעריכה או בתהליך או בהתאמת הספר הזה לתקופתנו (הספר לא הותאם לתקופה כמובן, הוא נאמן למקור, אבל בהחלט יש בו עניינים עדינים שדרשו טיפול מיוחד), ושיח העריכה היה כל כך נטול-אגו, כל כך ענייני, כל כך נעים… ואז תהליך ההפקה – כריכה, עימוד, העתקי שמש – שממש הייתה לי הזכות להיות חלק ממנו, והלידה המרגשת. יש אנשים שמתנגדים מכול וכול לשימוש במושג הלידה ביחס לספר, וגם אני לא משתמשת בזה בדרך כלל, אבל כאן זה ממש מדויק לי. כי הספר הזה הוא כול כולו לידות ויולדות ומיילדות. שמו אגב, הנאמן גם הוא למקור, הוא מיילדות רוחנית.
למה רלוונטי לספר על זה כאן?
כי רציתי שתדעו שעבודה עם עורכת (גם עם עורך, אבל המון פעמים זו עורכת) יכולה להיות חוויה מדהימה ממש. כשמוצאים את העורכת הנכונה ומקיימים את התהליך מתוך כבוד הדדי וכבוד לטקסט – זו באמת הנאה גדולה. למרות הקשיים, למרות העיכובים, למרות הזמן שזה לוקח.
יש לכם סיפורי אהבה של כותב/ת-עורכ/ת משלכם?
בבקשה שתפו!
**
*הכותרת היא הומאז' לספרה של מאירה ברנע גולדברג, מסעותיי עם חמותי.
**התמונה היא חלק מהאיור שעל כריכת הספר, המאיירת היא יונת קציר. וכאן היא מספרת על תהליך העבודה שלה.
בס"ד
אכן, זו בעיה. ישנם מחברים שלא רק שניתן לחוש את הפחד שלהם מ"השתלטות" של העורך על ספרם, כבר קרה לי שהדבר נאמר לי במפורש. מהר מאוד למדתי שכבר מהפגישה ואפילו השיחה הראשונה כדאי לומר משפט בנוסח : "אתה הבוס ואתה היחיד שקובע – אני רק מציע על פי הידע המקצועי והניסיון שעומד לרשותי" (כמובן שאין הדברים אמורים במקרה של עריכת לשון ושגיאות כתיב…). רצוי לחזור על כך לא רק פעם אחת, להציג בפניו את הנימוקים והשיקולים שהביאו להצעותיי ולאורך כל הדרך – לכבד אותו ואת דעתו. נכון, לפעמים יש להתעקש כשנתקלים במצב בעייתי במיוחד אבל עם גישה נכונה והרבה כבוד. האמת היא שקל מאוד ליפול למלכודת ה"השתלטות" ובאמת להשתלט על כתב היד – צריך להזהר מזה כמו מפני אש.