מה שמחזיק את הסיפור שלנו יותר מכול, הוא מתח.
אני לא מדברת כאן על ז'אנרים בכלל. אני לא אומרת שרק מותחנים מוכרים. אתם ואני יודעים שזה בפירוש לא נכון. ובכל זאת – כאשר אנחנו מצליחים להחזיק את הקורא על קוצים, כשהוא חייב לדעת מה קורה בפסקה הבאה, בעמוד הבא, בפרק הבא; או במילים אחרות – כשהקורא במתח – עשינו את העבודה שלנו. ועשינו אותה טוב.
ואיך מייצרים מתח?
מתח נוצר כתוצאה מפערים. מכל מיני סוגים. פערים בין מה שיודעת דמות אחת למה שיודעת דמות אחרת, פערים בין מה שהדמות יודעת ומה שיודע הקורא, פערים בין מה שהיינו רוצים שיקרה, או שהדמות הייתה רוצה שיקרה, ומה שקורה לה באמת, וכן הלאה.
אחת הדרכים להעביר את הפער מהסוג האחרון שדיברתי עליו, הוא להראות מה הדמות רוצה שיקרה. לתת את זה כבר בהתחלה. ואחר כך נראה לקורא מה באמת קורה בסיפור, ואם לא נצליח להחזיק אותו במתח, לפחות נשיג את החמלה שלו. את המעורבות והאכפתיות שלו. אבל גם אלה קשורים במתח…
אז אחרי כל המילים הגדולות האלה, בואו נרד (או נעלה, בואו נעלה) לכמה דוגמאות.
בספרה הראשון של גלית דיסטל אטבריאן, ואם היו אומרים לך, בעמוד 15, אנחנו מוצאים את הטקסט הזה:
כל ההיריון הזה התרפקתי על היום הזה וידעתי בדיוק הכול, אפילו איך הילד הזה יראה כשיהיה גדול. הוא יהיה כמו החיילים היפים האלה, בפרסומות לגבינה לבנה, עם חולצה לבנה עם דסקית מבצבצת ותספורת קצוצה. גבוה כזה, יותר גבוה ממני, מחבק אותי ברישול כי בגיל הזה שוב מותר לחבק את אמא, אבל בלי להתכוון לזה ממש. והוא ישלח יד את הסיר שעל הכיריים, כי זה יהיה ביום שישי בצהריים, ואני אביט בכף ידו היפה שנעה בביטחון בין הסירים, בוצעת בתיאבון בריא את החלה, ואז ייזכר בילדה עם הכובע האדום ויזכיר לי גם, ויגיד: "זוכרת שסיפרת לי עליה כשהייתי קטן? איך ראית אותה בדרך לבית החולים?" ואני אחייך אליו ואהנהן. נפש של משורר תהיה לו, אפילו שהוא קרבי, והוא יֵדע שאספתי אותה אל זיכרוני בדרך לבית החולים כמנחת אהבה, כהבטחה עם שחר. אבל ככל שאני מתאמצת לראות – זה לא עוזר. מהמכונית הקפואה אני לא מצליחה לראות כלום…
מי שמכיר את הספר הזה, יודע שענבל, הגיבורה, עומדת לחטוף עוד מעט את הבומבה של החיים שלה. ענבל עומדת להתרסק אל המציאות. הילד שלה לא יהיה ילד קרבי עם נפש של משורר. הוא ילד עם בעיות תקשורת קשות שהספר כולו נסוב סביבן, והן משלחות אדוות של קושי וסבל לכל תחומי החיים של ענבל ושל המשפחה שלה.
יש כאן פער מטורף בין הפנטזיה ובין המציאות.
הפער הזה יוצר עניין, ורגש. זה פער שגורם לקורא להתחבר לעלילה, לרצות לדעת מה הולך לקרות כאן, איך זה ייגמר, ואולי אפילו להיות לצדה של ענבל, מעין אוזן קשבת, לא לעזוב אותה ככה עכשיו כשהיא נמצאת בשפל הגדול ביותר של חייה, כשכל החלומות והתקוות שלה עולים בלהבות.
הנה עוד דוגמה לפער, למה שלא קרה, מספר אחר, לא מפסיקים אהבה באמצע, של ליאור אנגלמן:
"שלום" סתמי יצא מפיה… "שלום" מפיו ושתיקה.
מה חשב? שתאמר לו, "כמה טוב שבאת, אני מרגישה שמשהו מכביד על לבך. נשום נשימה עמוקה. הירגע. מיד אטול ממך את כובד הלב ותוכל ללכת לדרכך"? בעל דמיונות שכמותו.
ואני בטוחה שאתם מרגישים לבד איך גם בדוגמה הזאת יש פער. כי כן, הוא כן ציפה שיהיה שם יותר מאשר שלום סתמי, אחרת לא היה קורא לעצמו "בעל דמיונות".
לצד המתח שהיללתי בתחילת הפוסט, פערים בין הציפיות של הדמות ובין מה שקורה לה יוצרים בקורא "בוֹרוֹת" רגשיים. הוא מרגיש את החוסר, וזה מגלה לו עוד משהו על הגיבור. על מה שהוא רוצה, על מה ש"אוכל" אותו, ויותר מזה – זה קושר אותו אליו. גורם לו להמשיך לקרוא הלאה.
בעזרת הטכניקה הזאת, אפשר לעשות עוד דברים… לדוגמה – לחצו כאן כדי לראות את הסרטון follow the frog, פרסומת של חברה שפועלת למען איכות הסביבה. אחרי שתיהנו מהסרטון, נסו לחשוב מה היה קורה אם במקום שיסופר שם מה לא לעשות, היו מספרים מה כן לעשות…
רוצים ללמוד עוד טכניקות? "לספר את מה שלא קרה" הוא אחת מעשרות הטכניקות שאני מלמדת בקורס מילים ממכרות. אפשר לקנות את הקורס כולו בקישור הזה.
מה עושים עכשיו?
עכשיו אני מזמינה אתכם לעשות שני דברים:
- כתבו לי כאן בתגובות דוגמאות נוספות לפערים כאלה, לספרים שמספרים בהם על מה שלא קרה.
- לכו לכתוב לכם משהו שלא קרה בסיפור שאתם עובדים עליו. חזרו לספר איך היה!
השאר תגובה