פסקול בסרטים זה פשוט, כולנו מכירים את זה, על כולנו זה עובד, גם אם אנחנו לא יודעים להסביר באופן מדויק את ההרכב של הדברים.
הפסקול של הסרט מורכב משלושה אלמנטים: דיאלוגים בין דמויות, רעשי רקע ומוזיקה.
הדיאלוגים בין הדמויות (היום זה מובן מאליו, אבל זוכרים שהיה פעם גם קולנוע אילם?) – מטרתם לעזור לנו להבין את העלילה. להבין את הדמויות. לראות לאן הדברים מתקדמים, להבין מאיפה הם נובעים… זה כל החלק הגלוי של הסרט.
רעשי הרקע נותנים לנו את תחושת המציאות. דלת נטרקת מרשימה אותנו הרבה פחות (או בכלל לא…) אם לא מתלווה לכך קול הטריקה. רעשי הרקע גם מעגנים אותנו בעולם. הם עוזרים לנו להבין אם הסצנה מתרחשת בעיר סואנת או בפרבר שקט, או בכפר בכלל. אם מדובר בבית של זקנים עריריים או בבית מלא בילדים. אם נשמע רדיו פתוח ברקע, נוכל לזהות גם מקום וזמן, במיוחד אם מדובר בחדשות…
והמוזיקה? למוזיקה יש את אחד התפקידים החשובים ביותר. המוזיקה מספקת את הרגש. הרבה פעמים זה הרגש של הגיבור, והרבה פעמים אחרות זה רגש מורכב יותר שאנחנו אמורים להרגיש כשאנחנו צופים בסרט. מוזיקה מפחידה, מוזיקה שמייצרת ציפייה או מתח, מוזיקה רומנטית…
למה אני מספרת לכם את זה? הרי לכאורה כל הכלים האלה לא קיימים בספר.
העניין הוא שזה לא מדויק. כי הדמיון שלנו מסוגל לברוא המון דברים, או לכל הפחות לשחזר דברים שאנחנו כבר מכירים, והוא בטוח מסוגל לייצר בגוף שלנו תגובות לדברים האלה. רומנים רומנטיים בנויים על העיקרון הזה, אבל בואו ניקח דוגמה עוד יותר בסיסית ופשוטה: אם אני קוראת על קציצות ברוטב עגבניות – אני נזכרת בקציצות של סבתא שלי. בצורה, בריח, במטבח, בבית של סבתא, באהבה של סבתא ובמסירות שלה. וגם אם אני לא אוכלת קציצות – משהו בלב שלי מתרחב.
ואת מה שאפשר לעשות עם ריח וטעם ומראה – אפשר לעשות גם עם פסקול.
אנחנו יכולים לייצר פסקול לספר שלנו. אנחנו יכולים לתאר קול טריקת דלת. אנחנו יכולים לתאר דממת מבוכה, אנחנו יכולים לתאר מהומה בכיתה בסוף יום לימודים, אנחנו יכולים להזכיר איזה שיר ילדות מוכר – והנה הוא כבר מתנגן בראשו של הקורא, ואנחנו יכולים להשתמש במוזיקה כדי לתאר באופן עקיף את הרגשות והתחושות ומצב הרוח של הדמות שלנו.
אני יודעת את זה בוודאות כי לפני רגע הפסקתי לתרגם ספר שאני עובדת עליו עכשיו וזה בדיוק מה שקורה בו, כי הרגשתי שאני פשוט חייבת לשתף אתכם.
ועוד הערה קטנה: אם חשבתם על כל זה בטיוטה הראשונה לספר זה נחמד, אבל זה לגמרי לגמרי משהו שאפשר להוסיף בשלבי העריכה (העצמית) והשכתובים של הספר. כלומר, אם אתם ממש בהתחלה ולא ברור לכם מה לעשות עם זה, ואולי זה אפילו קצת מרגיז, השאירו את זה בצד כרגע, וחזרו לזה בשלב הבא.
לסיכום: הנה עוד אופציה להעביר תחושות ורגשות ומידע בדרך אינטליגנטית אל הקורא שלנו.
השתמשו בה!
וכמו תמיד – אשמח שמחה גדולה אם תשתפו בתגובות קטעים כאלה, שקראתם או שכתבתם. (עדיף שכתבתם, אבל גם קטעים מצוינים שקראתם זה יופי).
בהצלחה!
דוגמא לפסקול נהדר.
עם התגברות הקור לממדים מקפיאים, ועם חלוף הזמן ללא תנועה, ללא תמורה, מתחוורת להם האמת: אין זה מכשיר רפואי פלאי חדש, כי אם הפריג'ידר הישן והטוב, זה שבחייהם שמו בו ירקות ובשר וחלב לשמור על טריותם, זה שהיו פותחים אותו ביד בטוחה לבדוק מה בתוכו, בעוד ידם השנייה טופחת טפיחות של נועם על בטנם; ועתה הם עצמם בתוכו, ואין עוד סקרנות, ואין טפיחות על הבטן. מה נורא הוא הזמזום המתמשך של המנוע המקפיא את גופותינו!
(חנוך לוין, המתים המקווים)