להרחיב אופקים זה לא רק נחמד. זו חובתנו כסופרים. אבל בואו נשים את זה רגע בצד. בואו נספר סיפור.

זוכרים את כנס הכתיבה שהייתי בו לפני כמה שבועות? ובכן, כחלק מהכנס היו כל מיני פעילויות ערב. חלקן כללו ארוחות מפוארות (לא כשרות, אבל לפעמים אפשר למצוא איזה סלט בלי רוטב, או פירות, מסתדרים…) וכך, באחד הערבים שם ישבתי ליד שולחן עגול עם עוד כמה אנשים. לאחת מהן היה מין פלסטר על האצבע. שאלו אותה מה קרה, והיא סיפרה שבעלה נסע לחגיגת צפייה בפוטבול עם הבן שלהם בעיר אחרת, והיא החליטה לנצל את היומיים שעמדו לרשותה כדי להשלים פרויקט נוסף של שמיכת טלאים. (היא תופרת את שמיכות הטלאים היפות בעולם. או לפחות היפות ביותר שאני ראיתי…)

חמש דקות לתוך העבודה, והיא העבירה בטעות את האצבע תחת המכונה. זה היה כרוך בדם ולכלוך וכאב כמובן, ובזמן שהיא השלימה עם העובדה שככל הנראה היא לא תצליח לקדם את השמיכה ביומיים הקרובים, ובטח שלא לסיים אותה – היא פינתה את עצמה למרפאה. את כל הסיפור הזה כבר הכרתי, כי האישה הזאת היא חברה שלי, ובילינו שם יחד די הרבה זמן, אבל אז קרה משהו לא צפוי; מישהו ליד השולחן שאל: "וכמה עלה לך התענוג הזה?"

עזבו את התשובה (טוב נו, 150 דולר לשלושת התפרים, 30 דולר למשככי כאבים, ואם הביטוח לא יאשר – אז 1000 דולר על החבילה כולה) – הייתי המומה מעצם השאלה.

הייתי המומה, כי לא היה עולה בדעתי לשאול שאלה כזאת!

לפני כמה חודשים הבן שלי פתח את הראש, נסענו למרפאה, טיפלו בו, תפרו אותו, וחזרנו הביתה בלי שהמילה "כסף" על כל נגזרותיה תעלה ולו פעם אחת.

 

בואו נשים את הסיפור הזה בצד לרגע, ונדבר על משהו אחר.

לפני שבועיים ישבתי עם קבוצת הכתיבה שלי, ודיברנו על ספר חדש שיצא לא מזמן. אחת החברות סיפרה שהספר ספוג שנאה עצמית, ככל ספריו של אותו סופר. קראתי כמה מספריו של הסופר. לא הרגשתי את השנאה העצמית. חשבתי על זה. התובנה שלי מהעניין הייתה שזה כי… אין לי שנאה עצמית. יש לי הרבה תכונות חיוביות ושליליות וניטרליות, אבל שנאה עצמית היא לא חלק מהארסנל. אולי בגלל זה אני לא מזהה שנאה עצמית אפילו כשהיא צועקת את עצמה בפניי.

 

מה גורם לי לחבר בין שני הסיפורים האלו?

פתאום הבנתי עד כמה צר עולמי. יש המון דברים שאני לא יודעת, והמון דברים שלא אדע לעולם. זה לא באמת איום ונורא, אפשר לחיות ככה חיים שלמים, אבל זה כן פוגע בחוויית הקריאה שלי, ובהחלט גם באיכות הכתיבה שלי.

כדי להיות כותב טוב – צריך להרחיב את ארגז הכלים שלנו. כל הזמן. צריך להגדיל את משרעת החוויות. צריך לדעת יותר על העולם, והרבה יותר על נפש האדם. צריך להרחיב אופקים.

מה אפשר לעשות כדי להרחיב אופקים?

הנה כמה אפשרויות ליישום מידי:

קראו ספרים שאתם לא קוראים בדרך כלל. קראו ספרים שאינם לטעמכם. קראו אפילו ספרים שמציקים לכם. הסופרת רוני גלבפיש סיפרה לי שקראה כמה ספרים שהיא ממש סבלה מהם. היא קראה אותם כי הם כל כך רחוקים מהעולם שלה – שהיא ידעה שהיא תלמד מהם המון. כך אכן היה.

לכו למוזיאונים. לתערוכות. גם לכאלה שלא לגמרי מעניינים אתכם. גם במיצג האמנות המשונה ביותר בעולם – בטח תמצאו איזו יצירה אחת שתגרום לכם לחשוב. שתעורר בכם משהו.

צאו לטבע. אפשר לנסוע לטייל בכל רחבי הארץ, אבל גם בסביבה שלכם אתם עדיין יכולים לגלות דברים חדשים. אתם יכולים לרוץ, אתם יכולים לצעוד, אפילו לאט, כמו טיול שבת כזה, ואתם יכולים גם רק למצוא ספסל ולשבת. ולהתבונן. תראו שיירות של נמלים, תראו חיפושיות שדוחפות כדור זבל בגודל כפול מגופן, תראו את צבע השמים, תשמעו קולות של מכוניות קרובות ורחוקות, תשמעו את החשמל עובר בין השנאים… עולם הדימויים שלכם יתרחב מאליו. לא תהיה לו ברירה.

האזינו למוזיקה. לכו לראות סרטים. שימו לב מה זה עושה לכם. איך הגוף שלכם מגיב? מה אתם מרגישים? חברה טובה שהיא גם כותבת נפלאה סיפרה לי שהיא רואה הרבה סדרות. היא לומדת מהן איך כותבים דיאלוגים (והדיאלוגים שלה אכן מצוינים).

לכו לאירועים חברתיים. גם אם אתם ממש לא אוהבים אותם. גם אם לא הצלחתם להפנים את אמנות ה-Small-Talk. נסו להיות בעמדת המאזין. שימו לב מה קורה סביבכם.

כל הדברים האלה לא דורשים תקציב מיוחד, וגם לא תכנון רב מראש. אם הם לא חלק מחיי היום יום שלכם – בדקו איך אתם יכולים להפוך אותם לכאלה. אם חלק מהם אתם עושים כל הזמן – השתדלו לעשות גם אחרים.

יש לכם רעיונות נוספים?

כתבו אותם למטה בתגובות…