אנחנו מתקרבים ליום הכיפורים, שיאם של ימים נוראים. הרציניים בינינו (ותלמידי בתי הספר הדתיים) כבר הספיקו (או שעוד יספיקו, לכל הפחות לפני יום כיפור) לחרוש את רשימות "אשמנו-בגדנו" ו"על חטא שחטאנו" על פרשנויותיהן, כדי להיזכר בכל המשמעויות של כל אחד מהחטאים, ולהצליח לחשוב עליהם בזמן אמת, בבית הכנסת, ולא סתם למלמל.
אם תציצו גם אתם (כלומר – מי מכם שטרם הספיק) בתשומת לב יתרה, תגלו עד מהרה שנפקד מקומו של "כתבנו" ב"אשמנו-בגדנו", וגם ברשימות ה"על חטא שחטאנו לפניך" הוא אינו מופיע.
ההיעדרות המאוד ברורה הזו מחזקת את עמדתי, העוינת (אם זה לא היה ברור), כלפי הצירוף "לחטוא בכתיבה".
אני מתעבת תיעוב מוחלט את הצירוף הזה. אני מוצאת בו זלזול, התנשאות, התייפייפות, ועוד הרבה דברים רעים שדווקא כן אפשר לאתר במילים כאלה ואחרות בתוך רשימות החטאים שאנחנו מתוודים עליהם בתפילה.
אני מתעבת אותו כי מבחינתי כתיבה (להוציא כתיבת מכתבי שטנה או כתבות איומות ומלבינות פנים) היא בשום פנים ואופן לא חטא. גם כתיבה לא טובה – היא בסדר גמור. אם לא מתחילים – לא משתפרים.
ובכל זאת, אחרי כל מה שכתבתי, אפשר לחטוא בכתיבה.
הנה לפניכם רשימה חלקית של חטאי כתיבה:
- הציפייה למוזה – מי שמחכה להשראה – לא יכתוב לעולם. השראה לרוב אינה נוחתת עלינו מהשמיים כך סתם. השראה היא דבר שצריך לעבוד קשה מאוד בשבילו, ויש פעמים שהוא לא יגיע. בכלל. וזה גם לא מאוד חשוב. זה נחמד, אבל לא חשוב. מה שחשוב הוא לכתוב. הרבה ובהתמדה. (אם אתם רוצים להוציא ספר, כמובן. אחרת אתם משוחררים.)
. - ביקורתיות יתר – ביקורתיות יתר היא דבר רע באופן כללי (כמו כל הדברים בעולם שהם ביתר), אבל בכתיבה הבעיה היא כשמכניסים את הביקורתיות בשלב מוקדם מדי. הבעיה היא כשעוד לא הספקתם לכתוב 2000 מילים, וכבר צפים לכם בראש משפטים כמו "איזה זבל. זבל טהור ומוחלט", "מי ירצה לקרוא דבר כזה?", "אני לא מסוגל/ת לעשות את זה", "מי חשבתי שאני לעזאזל שאפילו ניסיתי?" וכן הלאה וכו'. כי האמת היא שכשאתם בטיוטה הראשונה – זה בסדר גמור שמה שיש לכם כרגע על הדף זה זבל, ואפילו זבל מוחלט. זה התהליך. ואם לא תתחילו – לא תתקדמו לעולם. אז השתיקו את היצר-הרע הזה (שוב, ברוח הימים הנוראים), הפסיקו לבזבז זמן, וכתבו!
. - גאווה – חטא הגאווה הוא אחד החטאים הפופולריים בעולם. הוא מוכר גם כ"היבריס" היווני. כמעט שום תרבות אינה מצליחה לחמוק ממנו. הנה קווים לדמותו של החוטא בגאווה בכתיבה: החוטא בגאווה בכתיבה יודע כי כדי לכתוב צריך כישרון. כישרון ותו לא. כישרון שלו עצמו יש כמובן, בניגוד לכל שאר ה"ווֹנֶבִּיז" – החוטאים האמיתיים בכתיבה. (כשהוא אומר שהוא עצמו חוטא בכתיבה, הוא כמובן מתבדח.) מכיוון שהוא כה מוכשר, ומכיוון שהיכולת לכתוב היא מתת-אל ולא כישור נרכש, הוא אינו לומד כתיבה, ואפילו לא קורא יותר מדי. או בכלל. כי… לשם מה? מה יצא לו מזה? כתוצאה מכך, אותו כישרון מולד חוזר על כל הטעויות האפשריות שעשו כל הכותבים מאז ומעולם לפניו. הוא רק עדיין לא יודע שהן טעויות. על חלקן הוא חושב למשל שזה הסגנון המיוחד שלו (משפטים באורך עמוד-שניים זו דוגמה מצוינת לעניין הזה).
. - חיפזון – אני אכתוב את זה בזהירות: המצב היום מורכב. מאוד. אם בעבר כדי לצאת לאור היה כתב היד חייב לעבור לקטורה ולקבל גושפנקה של הוצאת ספרים מסורתית ואיכותית שיושבים בה אנשי ספר ותיקים ומנוסים, הרי שהיום יש חברות הקוראות לעצמן הוצאות ספרים, אך אינן אלא חברות להפקת ספרים (מזהים אותן לפי הנכונות המידית להוציא את הספר במימון המחבר), והאמת היא שאפילו את חברות ההפקה האלה לא חייבים – אפשר גם לבד. אפשר גם בלי עריכה. אפשר גם בלי הדפסה. אפשר גם בלי עימוד מקצועי. אפשר הכול. נורא נורא קל להיות היום סופר. נורא קל להוציא לאור ספר. ומשמעות הדבר היא שיוצא לשוק גם המון המון חומר בוסרי, שעדיין לא ראוי לראות אור.
אני לא אומרת שהוצאה מסורתית היא הדרך היחידה, בהחלט לא. טוב שיש גם את האפשרויות האחרות. אפילו מצוין. אבל אני כן אומרת שכאשר הכתב היד שלם – צריך להכניס לתמונה עוד עיניים מיומנות, שיגידו אם הוא ראוי לראות אור או לא. וזה גם בסדר לגנוז כתב יד ראשון. ואפילו כמה. סופרים רבים גנזו כתבי יד ראשונים, וכל אלה שאני מכירה – שמחים על כך. בראי הזמן הם שמחים שאותו כתב יד בוסרי לא הופץ. הם רואים בו ניסיון ראשון ואהוב שהיה יכול להפוך בקלות לספר כושל ומבזה לו היה רואה אור. אז אל תחפזו. כן כתבו.
אשמח מאוד לשמוע מה חשבתם על הרשימה (בתגובות למטה), ואתם מוזמנים מאוד להוסיף חטאים משלכם 😉
מעולה! תודה על זה.
החטא הכי גדול של הכותבים היא להתחיל לכתוב, כי כתיבה היא התמכרות וכמו בכל התמכרות – ההתחלה היא החטא.
אחר כך כבר אין שליטה.
אז אם לא חטאתם בחטא ההתחלה – לא נא תחטאו בו.
לטובתכם.
נ.ב. משפטים באורך עמוד ושניים הם לא רק הסגנון שלי אלא גם המצווה שלי.