זהו התרגיל השישי של אתגר נובמבר-דצמבר 2018 שלנו!
אם עדיין לא עשיתם את תרגילים 1, 2, 3, 4 או 5 – לא מאוחר מדי! לחצו כאן כדי להגיע אליהם: תרגיל 1, תרגיל 2, תרגיל 3, תרגיל 4, תרגיל 5.
אני מודה שהכותרת של התרגיל הזה היא יומרנית משהו. אני אפילו לא בטוחה מה בדיוק המשמעות של הביטוי הזה, "לגעת בחיים", אבל אני כן יודעת שכמעט כל הזמן אנחנו נוגעים במשהו. בחפצים שסביבנו, בבגדים שלנו, במקלדת של המחשב… והאופן שבו אנחנו נוגעים בדברים הוא אחד המאפיינים שלנו. הוא מעיד על כל מיני דברים.
מה לדוגמה? הנה שלושה דברים שעולים בדעתי כרגע:
- לפני שבוע בערך נסענו לבקר את גיסי וגיסתי, שאני ממש ממש אוהבת. גיסתי היא תרפיסטית שעובדת עם בעלי חיים. בעזרת בעלי חיים היא מצליחה לדבר עם ילדים על כל מיני דברים שעוברים עליהם. יש לה בבית מגוון חיות. אחת מהם היא חומט כחול לשון. היא הוציאה את החמוד מהקופסה שלו והציעה לנו להחזיק אותו. האיש שלי לקח אותו בשמחה, ליטף אותו, ודיווח ש"זה מרגיש כמו פלסטיק". אני לא רציתי. זה בסדר גמור מבחינתי להסתכל עליו, אבל לא היה לי שום רצון לגעת בו. גיסתי הסתכלה עליי ואמרה שזו בדיוק התגובה שהיא מקבלת המון פעמים מילדים ואפשר לעבוד על זה. מכיוון שלא עבדנו על זה – אני עדיין לא יודעת מה בדיוק זה אומר עליי, אבל זה כנראה אומר משהו…
. - גיליתי שכשאני עובדת במטבח – אני מנגבת ידיים המון. ממש המון. מרטיבה מגבת אחר מגבת בניגובי ידיים. אני חושבת שאני עושה את זה יותר מאשר אנשים אחרים, כי בשלב מסוים זה כבר מתחיל להעיק…
. - הבת שלי לא מוכנה לגעת במדבקות או בנייר רטוב. וזה קצת מוזר ואולי אפילו מגביל, כי היא מאוד אוהבת להתעסק באמנות, אבל ככה זה.
בתרגיל הזה, אם עדיין לא זיהיתם, אנחנו עובדים על חוש המישוש.
במה הדמות שלכם לא מוכנה לגעת? למה היא נמשכת? במה היא כן רוצה לגעת? ואולי לא מדובר בחפץ אלא במרקם מסוים שמושך אותה או דוחה אותה?
הערה חשובה:
אתם יכולים לענות על התרגיל הזה בצורה של תשובה פשוטה (כמו "הדמות שלי לא מוכנה לגעת בנייר רטוב") ואתם יכולים לצאת משם לסיפור קצר (פסקה או יותר). מובן שאם תכתבו פסקה – תרוויחו יותר מהתרגיל.
דווחו כאן בתגובות!
מחכה לתשובות!
בדיוק אתמול כתבתי קטע שבו הדמות הראשית שלי מקבלת המלצה לגעת בעורו של חולה שהיא מטפלת בו שנמצא בתרדמת. במקרה הזה היא רוצה וגם לא רוצה לדעת בו. אני שמה את הקטע, מתנצלת מראש שהוא באנגלית.
"Talking helps. You can talk to him about your day but– be aware that everything you say in front of him might be heard. And touch is a great stimulus, just sitting and holding his hand or stroking his skin can be beneficial". I blush a bit at this, luckily the doctor doesn't notice.
I want answers, but he can only listen, not respond so I just talk as I go about the room. Eventually I find myself asking him the questions, telling him about Nano, just pouring my heart out. I sit down by his side and take his hand. He makes a good listener, like that. It's strange but talking to him makes me feel closer to him. I wonder if he can hear me. What he would say if he ever wakes up.
Max is waiting for me when I finish. I rub my hand guiltily on my sleeve, rubbing away the evidence as if Max could tell I've been touching Jorden
זה כל-כך יפה! תודה על השיתוף!
את כותבת נהדר באנגלית דבי!
הדמות שלי – צבי – אינה נוגעת בכלים מלוכלכים בכיור. לעולם! גם אם הכיורים בבית יעלו על גדותיהם הוא לא ישטוף כוס או צלחת סכין או מזלג.
מה מעניין כאן? הוא רוצה להדיח כלים מפעם לפעם לעזור לאשתו בשעות העומס (חגים, וכו').
אבל היא, אשתו, מזועזעת מהרעיון ורואה בזה כשל אישי שלה אם בעלה יצטרך להדיח את הכלים בבית, או לתלות כביסה, או לגהץ, או לשטוף את הרצפה.
מה אירוני כאן?
שלפעמים הבית נראה סדום ועמורה וצבי מתפוצץ מהבלגן ורוצה להושיט זוג ידיים יעילות לעזור לאשתו בהעמדת הסדר על תלו – אבל היא לא מתגמשת: "חס וחלילה, לא בא בחשבון בכלל, אתה תלך ללמוד, אתה צריך ללמוד. זה מעליב אותי שבעלי יצטרך להדיח כלים חס וחלילה…".
יע, יע.
מתוך התרגילים שלכם התגלתה לי ליאור כצמחונית.ואם כך ברור שהיא לא מסוגלת לגעת בבשר עוף או דגים (ןמי יודע? אולי היא עוד תהפוך לטבעונית בהמשך?)
בלי קשר היא לא סובלת מגע של צמר פלדה. מה שיזמן לה בוודאי מתחים בתורנויות חדר אוכל, או במטבח הביתי….
זה שהיא נמשכת לצמחיה (נהנית לעביר יד על העלים הלחים) ידעתי כבר מהרגע הראשון שהתחלתי לכתוב אותה ( לפני שנתיים)
מתחברת… מזכיר לי את הפעם הראשונה שהתעסקתי בדג (פילה, כן? לא יותר מורכב מזה) ונגעלתי בצורה קיצונית מהקשקשים…
אחלה תרגיל… כמו כל התרגילים שלך… שוב המון תודה… ניסיתי לחשוב מה מגעיל את הדמות שלי.. גיליתי שאני יותר מדי מזדהה איתה וצריכה ללמוד לקחת קצת מרחק. כי אני יותר מדי עסוקה במה מגעיל אותי… חשבתי אולי על ידיים דביקות ומזיעות… וזה לקח אותי דווקא למגע שהדמות מאד אוהבת – לשים את שפתותיה על מצחה של הבת ולחוש את חום גופה. המד חום האנושי.. עד שפעם אחת משהו מתפספס וזה פוגם בחוויות האמהות שלה. .
הדמות שלי בורחת אל היער הסמוך לביתה כשהיא רוצה להתחבר לשקט ולהתרחק מהחיים המורכבים שלה לרגע, שם היא מורידה את הנעליים ודורכת יחפה על האדמה הרטובה מלאת הטקסטורות והמרקמים של היער.
תודה על התרגיל הזה ועל כולם, הם מגלים לי מלא דברים עליה ומעודדים את הכתיבה מאותגרת השגרה שלי.
יש לי דמות אחת שאוהבת חול חמים והשנייה את התחושה של פתיתי השלג על האף. לגבי מגע שהדמויות לא אוהבות אחת הדמויות לא אוהבת שנוגעים לה ברגליים או לגעת בכפות רגליים של אחרים. זה מקריפ אותה
תודה על התרגיל:)) לא הייתי עולה על הקטע של הרגליים
אני ידעתי כבר די מזמן שהיא אוהבת מאוד כובעי צמר חמימים ויש לה אוסף של כאלו, אז לא יכולתי רק לציין את זה לעצמי, זה קצת להתחמק מהתרגיל. החלטתי לכתוב פיסקה שנוגעת לזה וכך כתבתי את הפיסקה הראשונה בספר. זה מגניב. מרגישה עליית מדרגה 🙂
אם יש משהו שהגיבורה שלי חייבת למשש אלה הם הפירות והירקות בשוק , לא סומכת על אריזות הפלסטיק והצלופן , חייבת לחוש את בשלותן או רככיותם , לתקוע אצבע ולחוש את העסיס המתפרץ , וככה היא לימדה את בנה הקטן (אותי) הלכות מישוש
אמא אוחזת בחוזקה ביד וסוחבת אותי אל עבר דוכני הפירות והירקות. צבעים עזים של אפרסקים אדמדמים ליד משמשים צהובים ותפוחי גרנד ירוקים, בעל הדוכן זועק בקולי קולות "שתים וחצי קילו בעשרה אפרסקים". ומולו בעל דוכן הירקות מסדר צנוניות סגלגלות שרעננות בריאה נטפת מהן בין רגבי העפר שדבקו בהן, לצד צרור של פטרוזיליה וכוסברה ריחניות, מלפפונים ירקרקים עסיסיים ועגבניות בשלות אדומות המזמינות אותך לנגוס בהן בתאווה. בליל הריחות והצבעים מתערב לי עם הצעקות והכרזות הקולניות של הרוכלים, עיניי אינן יודעות שובע, משוטטות אנה ואנה להררי הירקות והפירות המזמנים כל כך לגעת, אמא נעצרת ליד אחד הדוכנים ו שואלת בערבית מרוקאית:” שחאל חייאר?” והמוכר "ארבע קילו בעשר לירות", אמא מתמקחת "חמש בעשר" ,הבחור בעל זיפי הזקן וחובש קסקט לראשו מסמן בראשו לסירוב להצעתה של אמי, אמא פונה לעבר הדוכן הבא כאשר הרוכל חוזר בו וצועק(,)"גיברת, ארבע וחצי בעשר לירות". אחרי המיקוח הגיע תור המישוש ובחירה. אמא אוחזת כל מלפפון ובוחנת אותו מכל צדדיו, מסיטה הלאה ממנה מלפפונים הנראים עם נגיעות או כתמים. אני מנסה לעזור לאימא ובורר לי שני פריטים, אחד גדול מדי והשני עקום מדי, ואחרי ניסיון נוסף אני מצליח לקלוע לטעמה שלא אמא.
לדמות שלי יש יחסים מורכבים עם מגע, עם חיבוק. מצד אחד זה מביך אותה, היא לא רגילה לזה (פולנים… איך לא…) מצד שני היא כ"כ זקוקה להם ומשתוקקת לכך. בפסקה שכתבתי, רק אחרי שהיא זוכה לחיבוק אמיתי וחם היא מבינה עד כמה זה היה חסר לה. ועדיין קשה לה עם זה.
קודם כל ודבר ראשון אני בשוק רחלי. עד לרגע זה הייתי מנגבת ידיים במטבח במסווה. יודעת שזה לא הגיוני וכנראה לא נורמלי, אבל קיבלתי את זה שנורמלית זה לא באג'נדה של היקום שלי. מעולם לא ציינתי את זה בפני אף אחד, פשוט קיבלתי את השריטה שלי בשקט, כי חוץ מכמה מגבות מיואשות אני לא באמת מפריעה לאף אחד. אז תודה על שיתוף הזה! אוהבת אותך מעט יותר בכל פעם-:)
לאחת הדמויות שלי על כדור הארץ יש בעיה רצינית. הוא נתון לחסדי חוש המישוש כדי לתקשר עם מי שהוא רוצה לתקשר על הירח. הבעיה היא שגם בזה הוא מוגבל וצריך להיזהר לא לעבור נקודה מסויימת כי התוצאות יהיו הרסניות ולא רק לגביו.
אולם כתבתי על איך הוא דווקא כן הולך עם התחושות הסותרות שלו ונכנע. הוא הלך עד הסוף ואני עדיין לא יודעת אם ואיך יוכל לצאת מהמצב שנוצר בעקבות הרצון שלו לחוש יותר ממה שהורשה.
אליפות התרגילי חושים האלה! תודה.
תודה!
גם אני אוהבת אותך יותר בכל פעם!!
וממש מחכה לקרוא את הספר שלך.