שיחה עם אורי ניר-וינטר

איך התחלת לכתוב?

לפני חמש וחצי שנים בן הזוג שלי יצא לראשונה לייצג את המדינה ביוון בראלי אופנועים. נשארתי בבית עם ארבעה ילדים קטנים לעשרה ימים. בסוף כל יום תחרות הוא העלה פוסט בבלוג שלו. חשבתי שזה יהיה נחמד אם אתכתב איתו ואעלה בכל ערב פוסט בפייסבוק ואספר מה קורה בינתיים עם אלמנת הקש שנשארה בבית. ככה התחלתי לכתוב. בפייסבוק. התגובות היו אוהדות, מספר הלייקים עלה מיום ליום, ואף על פי שלא היו שם המון לייקים, זה היה רק כמה עשרות – זה ריגש אותי. כמה זמן לאחר מכן הוא שוב נסע, שוב כתבתי, ואנשים היו מרוצים. איחלו לי ולהם שייסע יותר כדי שאכתוב עוד.

התגובות האלה נתנו לי דלק להמשך הכתיבה, ואפילו מין סוג של הכוונה… כשאנשים סיפרו שהם קוראים את מה שאני כותבת כל סוף שבוע – התחלתי לכתוב כל סוף שבוע. כשהגיבו לי שקוראים את הטקסטים שלי בחמישי בערב – הבנתי שאני כותבת בחמישי בערב. הדבר הזה הלך והתבסס, ונוצר קהל קוראים גדול למדי, שמגיב למה שאני כותבת ואני מגיבה לו. מפה לשם עד היום כתבתי כ-240 פוסטים של 600-500 מילה כל אחד.

את מגיעה מעולמות של יצירה פלסטית ויזואלית, למה בחרת להביע עצמך דווקא בכתיבה?

זה נכון. למדתי בבצלאל, עסקתי בעיצוב ואמנות כל חיי, אבל דווקא בכתיבה מצאתי את עצמי. זה היה לגמרי בלי כוונה, וזו הייתה תגלית מרעישה מאוד. שאלת למה בחרתי, ואני מרגישה שלא בחרתי. זה בחר אותי. מביך אותי לדבר במושגים ניו-אייג'יים, אבל זו האמת. הרבה פעמים אני מרגישה שזו בכלל לא אני שכותבת, זה הטקסט שעובר דרכי. אני מוצאת בטקסט שלי מילים שמעולם לא השתמשתי בהן. דימויים שאני לא מבינה מאיפה הם מגיעים… אני רק בוחרת להתיישב לכתוב, ואז זה קורה.

ובאמת, היום היצירה שלי היא רק מילולית.

אבל את מאוד ממושמעת, מאוד מתמידה, איך זה עובד?

זה באמת דורש המון משמעת עצמית. לשמחתי יש לי אותה (גם כשאני עושה דיאטות). בחרתי לכתוב כל חמישי בערב, ואני מקפידה על זה, למרות שעות העבודה הרבות שלי בתפקידי ניהול לאורך שנים אלו. זה כרוך גם בבחירה לא לראות טלוויזיה. לנצל את הזמן לכתיבה ולא לדברים אחרים.

השליטה שלי היא בהתיישבות, בהרחקת הילדים, ביצירת המרחב לכתיבה. אז מגיע הטקסט, ואחריו העריכה. חלק הארי של הכתיבה הוא העריכה ואני משקיעה בו הרבה יותר מאשר בכתיבה עצמה. הכתיבה נעשית במהירות, והעריכה היא רבה מאוד. זה מה שלוקח ממני את רוב הזמן.

זה אגב אחד הדברים שלקחתי מהלימודים בבצלאל: עבודה עם דדליין. כשיש לך דדליין להגשה של פרויקט, אתה מבין שאין דבר כזה 'השראה' או 'מוזה'. יש עבודה וצריך לבצע אותה בזמן. לייצר השראה זו גם עבודה ויש דרכים למצוא את ההשראה הזו.

כתיבה היא עבודה קשה ודורשת משמעת עצמית.

מה הערך או המשמעות של הכתיבה בחייך?

הכתיבה נותנת לי הערכה והתפעלות. לכל אחד יש את הבור הרגשי שלו שלא יתמלא לעולם, זה הבור שלי. זה משהו שאני זקוקה לו. יש בכתיבה גם משהו תרפויטי, אני מתכתבת הרבה עם העבר שלי. הכתיבה מזכירה לי דברים, מרפאת אותם. אני לא תמיד יודעת מה נרפא, אבל הרבה פעמים אני כותבת על משהו שקרה פעם, "פעם" יכול לנוע בין כמה שעות ל-40 שנה אחורה. אני מעבדת דברים שקרו לי, דברים שחשבתי, ובעיבוד הזה יש ערך. העיבוד חשוב.

בנוסף לזה, אני מכירה הרבה מאוד אנשים. הכתיבה מביאה הרבה אנשים חדשים טובים ומעניינים לחיי, וזה מסב לי אושר גדול.

חושבת על ספר?

פעם איזה בן דוד כתב לי בפייסבוק "את כישרון מבוזבז, את חייבת להוציא ספר". לקחתי את זה ממש קשה, אבל אז חשבתי: רגע רגע, אם כמה אלפי אנשים קוראים אותי בקביעות לאורך שני  – זה בזבוז? יש הרבה כותבי טורים בעיתונים שלא מגיעים למספר הזה! החלטתי שאפילו אם הכתיבה הזאת תהיה שיא קריירת הכתיבה שלי – מבחינתי זה עדיין הישג שאני לא יכולה להתעלם ממנו.

ספר הוא אופציה שאני בהחלט שוקלת, אבל הוא אופציה אחת בין כמה אופציות. אני יוזמת הרבה דברים שקשורים לכתיבה, כמו ערב קריאה – "כותבים לפנים" בטוק האוס, הרצאות שלי על כתיבה חברתית ועוד… אני עם הפנים קדימה, לאו דווקא לספר, אבל אולי.

את כותבת בגוף ראשון על חייך ועל המשפחה שלך. איך אתם חיים עם החשיפה?

ארבעת ילדיי, בין גיל 9 וחצי ל-16 וחצי, ואני נפעמת כל פעם מחדש ומכירה להם טובה על זה שהם לא מגבילים אותי – לא מבקרים, לא כועסים, סומכים עליי שלא אחשוף יותר מדי. הקטנה דורשת לראות תמונות אם היא נמצאת בהן, אבל מעבר לזה אין הגבלות. אני מעריכה את זה, ואני חושבת שהם גם אוהבים את זה. הם מרגישים קצת מפורסמים… לפני כמה זמן במהלך טיול בנחל ערוגות, פנתה אלי מישהי ואמרה שהיא קוראת אותי. שאלתי איך היא זיהתה אותי, כי אני כמעט לא מעלה תמונות שלי, והיא אמרה – "לפי הילדים". סיפרתי להם, והם היו מרוצים.

בעלי ממש מושקע בכתיבה שלי. הוא רואה בזה כמעט פרויקט שלו. הוא שומר על הזמן שלי, משתף, משוויץ בטורים שלי, מייעץ, מפרגן, נותן פידבקים.

קרה שהצטערת פעם על פוסט שהעלית?

לא. היו פוסטים שבדיעבד חשבתי שהם פחות טובים, אבל החלטתי שזה בסדר שיש גם כאלה והשארתי אותם.

פעם הופעל עליי לחץ להוריד פוסט שכתבתי על מקרה ספציפי של הטרדה מינית של ילדה. התלבטתי מאוד ובסוף החלטתי שהפוסט הזה חשוב, שיש בו ערך חברתי רב, ושאין בו שום סימנים מזהים ורק הבודדים שהכירו את המקרה זיהו אותם. אותם אנשים מאוד לא אהבו את זה. זו הייתה התמודדות לא פשוטה.

בדיעבד ההחלטה להשאיר אותו הייתה כנראה נכונה כי אכן הוא עורר הרבה תגובות וזעזוע, ומי יודע, אולי אדוותיו השפיעו על מישהו אפילו אחד לטובה. זיהוי ושיימינג בכל מקרה לא היה.

מחשבות על כתיבה?

כתיבה היא כלי מדהים בחיים, כלי להתפתחות אישית, לעיבוד של החיים, למודעות, לתקשורת עם אנשים, וכמו בתחומי האמנות והעיצוב הפלסטי – יש מקום לכישרון, אבל יש אפשרות לרכוש מיומנות ולכן יש מקום לכולם. אני ממליצה לאנשים שנמצאים בתקופות משבר או בצמתים משמעותיים לכתוב. זה כלי טוב לעיבוד, והוא נגיש לכולם. אפשר לכתוב מתוך מניעים שונים, ולא כל דבר שנכתב חייב להפוך לספר. לא כל דבר צריך להתפרסם. הפרסום נותן לכתיבה ממד נוסף.

בואו לשמוע את אורי ניר-וינטר בכנס נקודת מפנה 5

עקבו אחר הפוסטים של אורי ניר-וינטר בפייסבוק

***

התמונה המהממת היא פרי עבודתה של הצלמת נטי לוי.

בתגובות – מוזמנים לשתף: מה הערך של הכתיבה בחיים שלכם?