חבר לכתיבה

שני אנשים עלו על טיסת לילה מתל אביב לניו-יורק.

לאחר ההמראה והארוחה והחשכת המטוס' השתררה דממה סביבם. נראה היה שכל נוסעי המטוס ישנים או שקועים בסרט, ורק שניהם עדיין הרגישו ערניים להפליא, ואט אט נרקמה ביניהם שיחה.

הם התעניינו זה במעשיו של זה. הראשון סיפר כי הוא מנתח מוח. השני – שהוא סופר.

"מה אתה אומר!" אמר מנתח המוח, "בדיוק חשבתי לקחת לעצמי חופשה של שישה שבועות כדי לכתוב ספר."

"איזה צירוף מקרים!" התפעל הסופר, "גם אני בדיוק חשבתי לקחת לעצמי חופשה של שישה שבועות כדי ללמוד להיות מנתח-מוח!"

**

לכתוב זה קשה. אני מעזה להגיד שלא פחות מאשר ניתוח מוח. אני מאמינה שמבחינות מסוימות זה תהליך די דומה. וזה גם ארוך! כתיבת ספר בדרך כלל, לרוב האנשים, תיקח הרבה יותר משישה שבועות.

ובמהלך ההרבה-יותר-משישה-שבועות האלה, יעברו הסופרים את כל קשת התחושות ומצבי הרוח. מתשוקה גדולה לכתוב, דרך התלהבות עצומה מנושא הכתיבה, התרגשות מהמילים הראשונות שהם מניחים על הדף, קשיים שכרוכים בפיתוח העלילה, הדמויות, התמה, הסצנות, ועד לייאוש, תסכול, ובדידות גדולה.

כי בסופו של דבר, למרות החברה שמקיפה אותנו וחודרת לתוך חדר העבודה שלנו דרך מסכי המחשב והטלפונים – כתיבה היא תהליך שנעשה לבד. סופר מול מחשב. זהו. וזה גם התהליך הנכון. לצד כל ההרצאות והסדנאות וכל אמצעי התמיכה שקיימים – בסופו של דבר את הסיפור שלכם אתם צריכים לכתוב מתוך האמת הפנימית שמפעמת בתוככם, ובשביל זה צריך מידה רבה של בידוד ושל שקט.

רק שלבדידות הזאת יש מחיר…

איך מתמודדים עם בדידות?

פעמים רבות דיברתי על קבוצות כתיבה. כתבתי על קבוצות כתיבה פוסטים כאן בבלוג (קבוצת כתיבה – איך עושים את זה, וקבוצת כתיבה – למה זה טוב?), הצגתי את הקונספט בפאנל מיוחד שערכתי בכנס נקודת מפנה 3, ואני מנהלת שתי קבוצות שמטרתן לתמוך בכותבים. האחת יחד עם נדב אלמוג – "אתגר 30 יום של כתיבה", שכמה פעמים בשנה מתנהלים בה אתגרי כתיבה, ושאר הזמן היא מיועדת לתמיכה בכותבים ושיתוף של כותבים; והשנייה – "אתגר 365 ימים של כתיבה" – שהיא תוצר של הקבוצה הראשונה, אבל מתנהלת בה פעילות של לימוד ושיתוף ומשוב ועידוד כל השנה כולה – והקבוצה הזו היא רק חלק מתוכנית מקיפה וסגורה למשתתפי התוכנית בלבד.

אבל יש דרך נוספת!

כשהייתי בארצות הברית התוודעתי לקונספט של חברים לכתיבה. באנגלית קוראים לזה critique partner. בעברית אולי נקרא לזה – חבר לכתיבה. הרעיון הוא שאנשים חוברים לזוגות (לא חייבת להיות היכרות מוקדמת ביניהם) והזוגות הללו מחליפים ביניהם טקסטים ומעניקים משוב ותמיכה זה לזה. כל זוג מחליט מה סגנון הפעילות שמתאים לו – האם בני הזוג מעוניינים לקרוא טקסטים פעם בשבוע? פעם בשבועיים? פעם בחודש? באיזה אורך? איזה סוג של משוב הם רוצים לקבל ולתת? האם תמיכה נפשית נכללת בעניין, או שהם רוצים את האמת הישירה בפרצוף? האם הז'אנר שהאחד כותב מעניין את השני ולהיפך?

כשזה עובד, ובני הזוג מתאימים זה לזה – זה נפלא!

כשזה לא עובד – נפרדים, ומחפשים בן/ת זוג אחר/ת.

לא חייבים להיפגש! זה בסדר גמור לקיים את כל הקשר במייל או בטלפון. אבל אם רוצים להיפגש – זה גם בסדר!

הקונספט הזה יתאים להפליא לאנשים מסוימים, ולאחרים פחות, אבל אני מאמינה ששווה לנסות.

אם זה מעניין אתכם – אתם מוזמנים להשאיר כאן בתגובות פרטים! כתבו שם, אמצעי קשר שמתאים לכם (מספר טלפון? כתובת מייל?) איזה ז'אנרים אתם רוצים לקרוא, על איזה ז'אנרים אתם מרגישים שאין לכם שום דבר חכם להגיד ולכן אתם פחות מעוניינים לקרוא, וכל דבר נוסף שנראה לכם חשוב שבן הזוג הפוטנציאלי שלכם ידע עליכם.

אם הגעתם לפוסט הזה כשהוא כבר מלא בתגובות – חפשו בין המגיבים אנשים שמתחשק לכם ליצור אתם קשר.

אם עדיין אין כאן מישהו שתוכלו לעבוד איתו – שובו לכאן בעוד כמה ימים ובדקו שוב.

בואו נראה אם נצליח להביא יחד משהו טוב לעולם…