איך כן כותבים קלישאות?

קלישאות זה האנטי-קרייסט. קלישאות זה איום ונורא. תיכף נגיע לזה. קודם – סיפור.

לפני כמה ימים פתחתי קובץ ישן נושן שכתבתי לפני כמה שנים טובות. זה היה ספר שכתבתי בשביל מישהי אחרת (יום אחד אני אכתוב פוסט על הקטע הזה, אנשים שלא כותבים את הספרים שלהם, לא תאמינו כמה כאלה יש…) ההוצאה לאור של הספר הזה התעכבה תקופה ארוכה, שנים – כמו שכבר כתבתי, היו שם כל מיני עניינים אישיים שמנעו מבעלת הספר להתקדם, וסוף סוף היא החליטה לחזור אליו ולהשלים את הפרויקט.

כשאני קוראת משהו שכתבתי מזמן – אני תמיד ניגשת לטקסט ברגשות מעורבים. כתיבה משתנה עם הזמן, ואני לא יודעת מה אני אחשוב על מה שאראה. האם אוהב את זה? אולי אתבייש בזה?

במקרה הזה לא אהבתי נורא ולא התביישתי בכלל, אבל כן שמתי לב שזו כתיבה אחרת. זו כתיבה שונה לגמרי מהכתיבה שלי היום. וגם שמתי לב שזו כתיבה נורא יפה. מילים גבוהות כאלה. תהיתי על העניין הזה, והתקשרתי למורת הבית שלי, והיא אמרה שאכן, כותבים בתחילת דרכם נוטים לכתוב נורא יפה. בשפה גבוהה כזאת. לוקח זמן למצוא את הקול שלך.

ואז נזכרתי בעוד דבר שעושים כותבים בתחילת דרכם. במסגרת הכתיבה היפה הזאת, כותבים בתחילת דרכם כותבים המון ביטויים יפים. ביטויים חכמים כאלה. מטבעות לשון, פתגמים… בקיצור, קלישאות.

עכשיו, בואו נשים רגע את הכתיבה היפה בצד, סבבה? אני מבטיחה שעם הזמן, אם רק תכתבו עוד ועוד, תיגמלו מזה ותמצאו את הקול הייחודי שלכם. בואו נדבר רגע על קלישאות.

מה זה קלישאות?

קלישאות הן ביטויים שחוקים. כאלה שהיו יפהפיים בפעם הראשונה שהם הושמעו או נכתבו, ועם הזמן הם… נו, נשחקו. השתמשו בהם יותר מדי (דווקא בגלל שהם כאלה יפים). רוצים דוגמאות? בבקשה:

"אם מוחמד לא יבוא אל ההר – ההר יבוא אל מוחמד."

או –

"לא להעיר שדים מרבצם."

אתם כבר מבינים על מה אני מדברת.

מה כל כך רע בדברים היפים האלה? ובכן – העובדה שכבר ראינו אותם ושמענו אותם וקראנו אותם מיליון פעם. ואם נכתוב אותם עוד פעם – אנחנו הופכים את הטקסט שלנו למשהו שהקורא יכול להשלים לבד. הוא לא צריך אותנו. מה שכתבנו הופך לשקוף, נדוש, משעמם.

מה עושים?

או. קודם כול – עוברים על כל הטקסט ומנקים ממנו את כל השומן הזה. עכשיו. אל תחכו שעורך לשון (טוב) יגיד לכם את זה. נקו כל הביטויים השחוקים. כל הקלישאות. כתבו במקומם משהו אחר מגניב וחדש ומעניין.

אבל יש עוד משהו נחמד שאפשר לעשות, והוא שבירת קלישאות, שזה לקחת את הקלישאה ולעשות עליה טוויסט. לקחת דווקא את מטבע הלשון שכולם מכירים (שלא לומר מקיאים) ולעשות ממנו משהו מיוחד ומפתיע. כך נגרום לקורא להיות דווקא הרבה יותר מרוכז בספר שכתבנו, כי הוא ייהנה למצוא את הפנינים האלו.