אלפי שמות יש לו לממזר הזה, הצנזור הפנימי. והו, כמה מופעים.
קווים לדמותו של הצנזור הפנימי
אן למוט, בספר הנפלא ציפור ציפור קוראת לו "תחנת הרדיו קול הדפקטים" (או כך לפחות תרגם יואב כ"ץ). תחנת רדיו קול הדפקטים היא, לדברי אן למוט, אולי המכשול הגדול שעומד בפני סופרים שרוצים להקשיב לקול הפנימי שלהם. לאינטואיציה שלהם.
"אם לא תיזהרו," מתריעה אן למוט (ואני מצטטת…) "רדיו קול הדפקטים ינגן לכם בראש עשרים וארבע שעות ביממה, בסטריאו… מרמקול שמאל יישמעו שירי ראפ של תיעוב עצמי, רשימות של כל הדברים שאתם לא יודעים לעשות, של כל הטעויות שעשיתם עד היום, ספקות, קביעה שכל מה שאתם נוגעים בו הופך לחרא, שאתם לא יודעים לכתוב על יחסים כמו שצריך, שאתם זיוף אחד גדול בכל מובן אפשרי, לא מסוגלים לאהבה לא אנוכית, שאין לכם כישרון ולא תובנות…"
יש מי שפוחדים ממה תגיד אימא, ומה יאמר אבא, והשכנים והחברים. סוזן דונובן (זוכרים אותה מהכנס? אם לא שמעתם את ההרצאה המאלפת שלה – זה עדיין אפשרי!) שכותבת רומנטיקה, בכל פעם שהיא מתיישבת ליד השולחן לכתוב, צריכה קודם לסלק מהחדר את הדודה הנזירה הקתולית שלה.
ג'וליה קמרון (בספר דרך האומן) מדברת על מבקר מרושע ונצחי ששוכן בתוך מוחנו ושולח זרם רציף של הערות חתרניות המתחזות לדברי אמת, כמו: "לזאת אתה קורא כתיבה? זו בדיחה, אתה לא יכול אפילו לפסק נכון. אם לא עשית את זה עד היום, לעולם לא תעשה זאת. אפילו לכתוב בלי שגיאות אינך יכול. מה גורם לך לחשוב שאתה יצירתי בכלל…"
אני יכולה להמשיך עם זה הלאה, אבל אין צורך. בבקשה האמינו לי כשאני אומרת לכם שזה לא רק אתם, זה כולם. ממש כולם.
איך משתיקים את הצנזור הפנימי?
ג'וליה קמרון טוענת כי הדרך לגבור על הצנזור הפנימי היא כתיבת דפי בוקר. להתחיל לעבוד לפני שהוא התעורר. ועד שהוא יתאושש מהשינה, ישטוף פנים, יצחצח שיניים, ישתה קפה ויבוא להציץ מעבר לכתפנו ולראות מה אנחנו עושים – כבר נהיה עמוק בעבודה ולא נהיה פנויים להקשיב לו.
זו סיבה מצוינת להתחייב לכתיבת דפי בוקר.
אן למוט נעזרת בתפילה קטנה. היא ממליצה על טקסים קטנים כאיתות לתת מודע שעכשיו מתחילים לעבוד לא מקשיבים לשטויות האלה. נשימות עמוקות הן דרך נוספת שכדאי לשקול, ויאללה, לעבודה. זאת הדרך היחידה לכתוב משהו אי-פעם…
אני מאמינה שגם אם צרת רבים היא נחמת שוטים – היא עדיין נחמה. עצם הידיעה שכולנו חווים את אותן התחושות והספקות בעצמנו – גם הסופרים שאנחנו מעריצים – רק מבהירה לי שככה זה. זה טבע האדם. ולהרגשה שמה שאני כותבת לא שווה כלום אין קשר אמיתי לאיכות הכתיבה שלי. זה קשור רק לעובדה שאני בן-אדם, וככה זה בני-אדם. יש להם ספקות לגבי עצמם כל הזמן.
זה מה יש, כמו שאומרים, ועם זה ננצח.
מה עושים עכשיו?
בפעם הבאה שצנזור הפנימי קם עליכם לכלותכם – היזכרו במה שכתבתי כאן, עצרו רגע, נשמו, והמשיכו לכתוב.
**
לטובת חברינו הכותבים – מזמינה אתכם לכתוב כאן מה הצנזור הפנימי נוהג לומר לכם. ככה, כשהוא יבוא להגיד את זה לכל השאר, נזהה מיד במה ובמי מדובר, ולא נטעה לחשוב שזו האמת…
פוסט מעולה!
משפטים קבועים שהצנזור שלי נוהג לומר לי:
– את מי בכלל מעניין מה את כותבת?
– עד שתוציאי את הספר לאור הוא כבר יהיה פאסה…
– בזבוז זמן!
הצנזור הפנימי: "אתה יודע לכתוב, אבל רק אם תפחית את כמות הכתיבה שלך בשבעים וחמישה אחוזים או יותר ותמצא לך פרנסה אחרת, או אז תתחיל לכתוב 'קב ונקי', פחות כמות ויותר איכות, כמו שאתה באמת יודע…"
וואו…אני לא יכולה להיזכר בכל ההקטנות העצמיות שחוויתי…אבל תמיד היה שם גם הקול הקטן שלחש לי: כן! את יכולה! יש לך את זה!
עניות דעתי, עידוד, מחמאות וביקורות אוהדות מאד עוזרות לדרבן את הכתיבה. כותב מתחיל שמקבל פידבקים חיוביים, יכול לשאוב מזה המון אנרגיה להמשך דרכו.
הצנזור הפנימי שלי דווקא הגיע מקרובת משפחה ששמעה שאני כותבת ספר.
"אז מה, את סופרת עכשיו??" בטון מלגלג ולא מאמין.
אני דווקא אוהבת לצטט את המשפט שלה לעצמי כל הזמן ולענות לה
"על אפך ועל חמתך"
הו, כן. לגמרי.
כשהיא אומרת לך את זה – זה הצנזור החיצוני. אל תשכחי שלעולם אין נביא בעירו…
כשהמילים רצות לך בראש – זה כבר הצנזור הפנימי. אבל התשובה שלך מצוינת.
הצנזור הפנימי הוא מקבץ דמויות…
– יש לך קשר לעיתון שהוא מפרסם את סיפורייך? שאלה בטון מתנשא ממנהלת קבוצת סופרות…
– הסיגנון שלך מעניין. אבל נראה לי שהרבה לא יאהבו אותו… חברה שקראה סיפור שלי
אספתי יום אחד לקובץ וורד מקבץ מחמאות של ידידים לקריאה מידי פעם.
הבעיה בקול הפנימי השלילי שיש לו הדהוד רחב ועמוק יותר מהמציאות בשטח.
מקבץ מחמאות! איזה רעיון נפלא!
הבוקר מצאתי את הקטע הזה בהקדמה לחובת הלבבות, ושמחתי כל-כך, שהחלטתי להעלות אותו לכאן, לזיכוי הרבים.
הרי לפניכם הצנזור הפנימי, גרסת רבנו בחיי:
וכאשר באתי לבצע את יוזמתי והחלטתי לחברו [את הספר חובת הלבבות], לא נראה לי כי איש אשר כמוני ראוי לחבר כמוהו, והרגשתי בעצמי אי-יכולת מלחברו בשלמות כראוי לו, מחמת נחשלותי וחוסר ידיעתי וקהיון הבנתי מלהקיף את העניינים ואי-ידיעתי צחות הלון הערבי וכיוצא בו, אשר בו חיברתי אותו בגלל קלות הבנת אנשי דורנו אותו [כתיבה באנגלית, מישהו?]; ויראתי פן ישיגוני בו קשיים ופן אעבור בו גבול המטרה והמיצוע, ודיברתי אני עם לבי, לחדול מכך, ואניח לנפשי ממה שהתעוררה עליו. וכאשר הרהרתי בפריקת העול מעליי והשלמתי עם כך שאנוח מחברו, התעורר בי חשד נגד נפשי על שהעדיפה את המנוחה ושכנה במרבדי אי-היכול והנחת, ויראתי פן יהא רצון היצר לחדול מן היוזמה הזו, ושהוא היטני אל דרך המנוחה והנחת, להשלים עםדרישת החידלון ולשבת במושב אי-היכולת. וידעתי כי יש אכזבה, שגורמה המורא, ויש הפסד – סיבתו הזהירות, וזכרתי מאמר האומר: "הזהירות היא שלא להגזים בזהירות". ואמרתי: אילו כל י שיזם אחד ממעשה הטוב או הדרכה אל היושר וההוראה אל הנכון – היה שותק מכך עד שיתלבנו לו כל דרישותיו, לא היה אדם מדבר שום מילה אחרי הנביאים ע"ה, אשר בחרם השם לשליחותו וליווה אותם בעזרתו. ואילו היה כל יוזם שיזם שלמות סוגי הטוב ולא יכול לכלול אותם עוזב גם מה שהשיג מהם בקלות, היו כל בני האדם ריקים ממעשה טוב ומעורטלים מן המעלות ומתגלגלים בשדה האכזבות, והיו שוממים שבילי הטוב ומתרוקנים שטחי החסד.