אחת השאלות ששואלים בראיונות עבודה היא "ספר לנו על תכונה רעה שלך." זו שאלה מורכבת. טריקית. פעם רבים ענו "אני פרפקציוניסט/ית". זו הייתה תשובה מעולה. אפשר להציג את התכונה הזו כמגרעה, אבל הבוס הפוטנציאלי אמור להתלהב. משהו בבחינת: "איזה יופי, יש לי כאן מישהו שהולך לעבוד ללא לאות, עד שהכול יהיה מושלם."

העניין הוא שהתשובה הזו נעשתה כל כך פופולרית, שהיא כבר לא נשמעת אמינה. כל מציע עבודה יודע מה עומד מאחוריה ומבין שמורחים אותו.

וחוץ מזה, כך מלמדת אותנו פרשת כי תצא, עבודה יסודית זה לא בהכרח מה שאלוהים רוצה מאיתנו. בשדה, למשל, הדרישה היא אחרת לגמרי.

בספר דברים פרק כד מופיעים שלושת הפסוקים האלה:

פסוק יט: "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו". שכחת קציר בשדה? אל תחזור לקחת אותו!

פסוק כ: "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך". כלומר – חבטת בעץ הזית ונשארו זיתים על העץ? אל תוריד אותם בידיים. תשאיר אותם על העץ.

פסוק כא: "כי תבצור כרמך לא תעולל" – גם כאן הרעיון הוא אותו הרעיון: לא לאסוף את השאריות.

למה?

כי אחרי שכל האיכרים והפועלים יסיימו את עבודת יומם וילכו הביתה, יקרה משהו קסום: יגיעו האנשים השקופים – הגר, היתום והאלמנה – והשאריות האלה, שהן לא מי יודע משמעותיות לבעל השדה, יעניקו להם חיים. ישמרו שגם להם יהיה אוכל לחיות ממנו.

אני לא חסידה של חצי עבודה. כשאני עושה עבודה שמישהו משלם עליה – לא יעלה בדעתי לא לעשות אותה כמו שצריך. תמיד אעבור עליה שוב בסוף ליתר ביטחון. אבל גם כשמדובר בדברים כמו סדר וניקיון בבית, אירועים משפחתיים, חברתיים ושאר עניינים – אני מצפה שלא יישאר אבק בפינות ולא קצוות רופפים. אבל אולי לא תמיד זה נכון. אולי דווקא בקצוות הרופפים האלה נמצא הקסם. אולי דווקא מתוך הבלאגן שאנחנו משאירים לפעמים(?), מתוך שמורות הפרא – צומחים דברים מופלאים.

מעלה בכם משהו?

רוצו לכתוב!