בתוך מוחו של ביל: לפצח את ביל גייטס היא מיני-סדרה חדשה של נטפליקס. שלושה פרקים בלבד. בהיותי חוצן במשפחה של גיקים – חשבתי שכדאי שאצפה בסדרה, במסגרת "דע את בני משפחתך ותפסיק להתייחס אליהם כמו אויב", ואני צופה בה בהמשכים.
בפרק השני של הסדרה, שאני עדיין לא יודעת איך הוא נגמר כי רצתי מהר לכתוב לכם על זה, ביל מנסה לפתור את בעיית הפוליו בעולם, בעולם השלישי בעיקר.
זוכרים את הפוליו?
פוליו היא מחלה שכולנו מתחסנים נגדה בגיל צעיר. היא כמעט מוגרה במדינות המפותחות. לא הייתי יודעת מה זה אילולא הייתה לי מורה אחת בבית הספר שחלתה בפוליו בילדותה, וסוחבת רגל. במדינות מפותחות, למי שחלה בפוליו יש פתרונות. יש רפואה, יש עזרים כמו כסאות גלגלים, יש פרוטזות, יש קביים, יש ניתוחים, יש הכול! במדינות המתפתחות אין את כל הדברים האלה. במדינות המתפתחות מה שיש זה פוליו. ופוליו זה מדבק. מאוד. ומי שנדבק – נחתם גורלו. תראו שם אנשים מבוגרים שזוחלים באין כל ברירה אחרת, וזה לא אחד המראות הקשים ביותר.
ובכן, כפי שאמרתי קודם, ביל גייטס ראה את הדברים האלו והחליט לפעול ולשלם הרבה מאוד כסף כדי למגר את המחלה האיומה.
איך הפילנתרופיה של ביל גייטס קשורה לכתיבה שלנו?
אז האמת היא שפרסתי את כל ההקדמה הזו לפניכם רק כדי לספר לכם שבתחילת התוכנית ביל גייטס מתאר את המהלך שבו סיפר על כך לבתו הקטנה. הוא הראה לה תמונה של ילדה שחלתה בפוליו. הילדה נראית רע, והחיים שלה קשים מאוד. גייטס הקטנה שאלה את אבא: "אז מה עשית?" ואבא גייטס ענה לה: "אנחנו עומדים למגר את המחלה הזו!" אבל הילדה לא באה על סיפוקה ואמרה: "לא, אבא, מה עשית בשביל הילדה הזאת?"
כשאתה רואה ילד אחד גוסס, אמר ביל למצלמות של נטפליקס, אתה עצוב. העובדה שיש מיליונים כאלו – אמורה לגרום לנו להיות עצובים פי מיליון, אבל זה לא מה שקורה. מה שגורם לנו להרגיש – זה סיפור של ילד אחד.
וזה השלב שבו רצתי למחשב לכתוב.
כי זה נכון לסיפורים של כולנו, וזה דבר שאנחנו שומעים אותו הרבה סביב יום השואה. העובדה שנרצחו שישה מיליונים מרגשת אותנו פחות מאשר הסיפור של אדם אחד ומה שעבר עליו.
אז עזבו אתכם מתופעות חובקות עולם, עזבו אתכם ממיליונים. ספרו סיפור קטן. תארו אדם אחד. זה יעשה את הסיפור שלכם מרגש פי מיליון.
**
השאר תגובה