איך כותבים סוף?

אני לא יכולה להגיד שסוף הוא דבר קשה יותר לכתיבה מכל חלק אחר של הספר.

התחלה, למשל, היא לא עניין פשוט בכלל; לא תמיד אנחנו יודעים אפילו מאיפה להתחיל. כמעט תמיד אנחנו מתחילים בהתלהבות גדולה, וכמעט תמיד ההתחלה הזו נמחקת או משתנה בסופו של דבר.

אמצע הוא ככל הנראה החלק הכי הכי קשה ומורכב שרבים מתקשים בו.

וסוף… ובכן, לסוף יש הרבה תפקידים.

אילו תפקידים יש לסוף?

אם התחלת הסיפור הייתה אמורה לשכנע את הקורא לקחת את הספר איתו הביתה, הסוף צריך לשכנע אותו לקרוא את הספר הבא שלנו או לעקוב אחרינו בציפייה לספר הבא, לגרום לו לספר על הספר לכל החברים שלנו, ואין צורך לומר שהוא צריך להשאיר טעם טוב. זה לא אומר שהסוף צריך להיות טוב במובן של אושר ועושר עד קץ הימים, אבל הוא צריך להתאים לספר, והוא צריך להיות מספק.

איך נראה סוף טוב ומספק?

הסוף של ספר דברים וחמשת חומשי תורה עומד לעניות דעתי בקריטריון הסוף הטוב והמספק.

הפרשה האחרונה שאנחנו קוראים בתורה בשמחת תורה, היא וזאת הברכה. "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ". אחרי כל המסעות והתלאות והקללות והאזהרות והתלונות – אנחנו מסיימים בטוב. משה מברך את שבטי ישראל בפירוט ובנדיבות גדולה. משה גם נקרא כאן בפירוש "איש האלוהים", ואולי יש כאן איזו נחמה על מה שתיכף יקרה.

מה שתיכף יקרה הוא שמשה ימות. במדבר. בלי להיכנס לארץ. אין כאן איזו חרטה מצד ה'. הוא לא משנה את דעתו כמו כל כך הרבה הורים שמרחמים על הילד אחרי העונש שהם נתנו לו בצדק מוחלט. משה חטא, נגזר עליו למות במדבר והוא ימות במדבר, אבל רגע לפני כן ה' מראה לו את הארץ כולה. מעין "קלוז'ר" לכל המסע הזה שהוא עבר עם בני ישראל כדי להביא אותם למקום הזה.

לאחר מכן משה מת, נקבר במקום לא ידוע, והעם כולו חולק לו כבוד אחרון ומתאבל עליו במשך חודש; והפרשה וספר התורה כולו מסתיימים בדברי שבח למשה, שמתחילים במילים "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה".

סוף מאוד מתאים ומכובד ומספק.

מה קורה אחרי הסוף?

אז יש כאן בסוף הזה של וזאת הברכה עוד משהו, ותרשו לי לרגע לעזוב את העולמות העליונים ולצלול אל השאול… מבטיחה שזו ירידה לצורך עלייה.

זוכרים את הסרטים החוש השישי והאחרים? אלו שני סרטים ששייכים מבחינתי לאותו הז'אנר – שניהם נורא נורא הפחידו אותי. גם מבחינת האיש שלי הם שייכים לאותו הזיאנר: אלו שני סרטים שברגע שהם נגמרו הוא אמר לעצמו: "רגע, אני חייב לראות את זה שוב מההתחלה."

אצלי בז'אנר "רגע, אני חייב לראות את זה שוב מההתחלה" נמצא (גם) הספר כל מה שלא סיפרתי, בזכות הסאבטקסט העשיר שבו, ואצל רוב הילדים שלי, ואני מניחה שגם רוב הילדים שלכם, נמצאים שם ספרי הארי פוטר, ואחרים.

בעוד כמה ימים, בשבת פרשת בראשית, נתחיל שוב את ספר התורה מההתחלה. ניזכר שוב איך הגענו עד הלום. הסיבה שאנחנו עושים את זה עם ספר התורה היא שככה קבעו חכמים, ויש לנו מסגרת שמאפשרת את החזרה הזו והופכת את ספר התורה לחלק יום-יומי, ולכל הפחות שבת-שבתי מהחיים שלנו.

מה עושים עם זה?

רוב הסיכויים הם שהספר שאתם כותבים לא יזכה למעמד של קדושה דתית, אבל הוא בהחלט יכול להיות ספר אהוב שאנשים יקראו בהנאה ויחזרו אליו שוב ושוב. כדי שזה יקרה אתם צריכים לחשוב איך אתם הופכים את הסוף לטוב – במובן של מספק ומתאים לספר, ואיך אתם שותלים גם במהלך הספר מספיק עניין והתרגשות כדי שהקוראים ירצו לחזור אליו.

זה לא פשוט. אני יודעת. זה דורש הרבה מאוד עבודה.

אחת הדרכים להבין מה ואיך היא לחזור לספרים שאהבתם, שחזרתם וקראתם אותם שוב ושוב, ולנסות להבין מה גרם לזה. לנתח אותם. מה קרה בסוף? מה קרה באמצע? מה ריגש אתכם? מה הפתיע אתכם? מה גרם לכם לחשוב? להבין משהו? להסתקרן?

בינתיים, רשמו כאן בתגובות שמות של ספרים כאלה שחזרתם אליהם בעבר ואתם מאמינים שתחזרו אליהם גם בעתיד. אם אתם יודעים מה בדיוק היה כל כך נפלא בהם – כתבו גם את זה למען כולנו!

חזק חזק ונתחזק.