לפני איזה שלושים שנה (הו, כמה זקנה אני שאני יכולה לדבר על דברים שקרו לפני 30 שנה! רגע, צריכה לנשום.

חכו.

חזרתי.)

ובכן, לפני איזה שלושים שנה הייתה תערוכה לכבוד ארבעים שנה למדינה. (כן, אני יודעת שעברו יותר מ-30 שנה, אבל באמת, עזבו, אין צורך.)

עכשיו אנחנו מדברים על 30 שנה, כן? יש סיכוי מצוין שאני מעוותת את כל הפרטים, זיכרון הוא עניין נכלולי. אולי נעשה עליו איזה חודש של כתיבה פעם. אבל תזרמו איתי, מה אכפת לכם?

אז שוב: תערוכה. ארבעים שנה למדינה. גני התערוכה בתל אביב. נסענו עם כל המשפחה. אני הייתי ממש ממש ממש ממש קטנטנה אז, ובכל זאת אני זוכרת במיוחד את החלק של המראות. ואני לא זוכרת יותר מדי מהחלק הזה של המראות, אני רק זוכרת שהיו שם כל מיני, וחלק מהן היו מעוותות, והיה כתוב שם המשפט הזה: דברים שרואים משם לא רואים מכאן.

ואני לא זוכרת באיזה גיל עשיתי את הקישור בין המשפט הזה לבין הפוליטיקה (אולי ממש שם! אולי זה היה כתוב במפורש! מי זוכר…) אבל המשפט הזה מחובר אצלי מאז לפער שבין ההבטחות של המועמדים לראשות הממשלה לבין מה שהם עושים בפועל לאחר שהם נבחרים, כי כאמור, דברים שרואים משם – לא רואים מכאן.

אבל עזבו אתכם מפוליטיקה. מי רוצה לדבר על פוליטיקה?

בואו נדבר על מראות. מראות שונות. או נקודות מבט שונות.

כששני אנשים מסתכלים על סיטואציה אחת, כל אחד מהם רואה משהו אחר. ככה זה. תמיד. זה בגלל שהמוח שלנו מתערב שם באמצע. וכל מה שאנחנו יודעים על החיים, היקום וכל השאר, וכל הדעות שלנו והניסיון שלנו והאהבות והשנאות והאכזבות שלנו. הכול נמצא שם בזמן שנראה לנו שאנחנו רק רואים.

וזה נפלא! כלומר, לא במציאות. במציאות זה עלול לייצר הרבה אי הבנות ומריבות טיפשיות, אבל בספרים – זה נפלא. זה מדהים.

אז התרגיל להיות הוא כזה: בחרו סצנה שכבר כתבתם בטקסט שאתם עובדים עליו עכשיו, וכתבו אותה מנקודת מבט שונה לחלוטין. מנוגדת אפילו.

כדי לקבל ניקוד על התרגיל, כתבו כאן בתגובה מה היה, איך היה, ומה למדתם!

**

זה התרגיל החמישי של אתגר 30 יום של כתיבה נובמבר-דצמבר 2019. לא מאוחר מדי לעשות את תרגיל 1, תרגיל 2, תרגיל 3  ו-תרגיל 4.

Image by Peter H from Pixabay