איך אני אוהבת סיפורים חסידיים! לפני שנים רבות, כשהילדים שלי היו קטנים, האיש שלי היה מספר סיפור ליד שולחן שבת. כל סיפור התחיל במילים: "לפני בערך מאתיים שנה, בעיירה יהודית רחוקה…" ומשם זה המשיך לכל מיני כיוונים חינוכיים, כראוי לשולחן שבת, ולא תמיד בהתאמה למה שהתחולל בבית במשך כל השבוע. המסורת הזו התנהלה במשך כמה שנים, והבטיחה שסיפור חסידי תמיד יעלה בי זיכרונות מתוקים, ולא משנה על מה הוא יהיה.
אז איפה היינו, אה כן. מראות. וסיפור חסידי. צ'מעו סיפור:
מספרים על איש עני שלמרות עוניו היה נדיב מאוד ותמיד חלק את פיתו הדלה עם עניים נוספים. הודות לנדיבות לבו, מצבו הלך והשתפר, עד שהיה לאדם עשיר. (ככה זה סיפורים חסידיים. המידות הטובות הן שמביאות עושר חומרי, ולא הראש העסקי. תזרמו איתי.) העני כבר לא היה עני, ולמרבה הצער, ככל שגדל הונו, כך פחתה נדיבותו. בהתחלה הוא עדיין פתח את ביתו לעניים, אבל כבר לא בחפץ לב. יום אחד, אחרי שאחרון העניים הלך, הוא גילה שהוא טינף לו את השטיח דאימונד שזה עתה הגיע, סתם דרך עליו בנעליים המלוכלכות שלו בלי לשים לב, וכמה ימים אחר כך הוא ראה טביעות אצבע על הוויטראז' בחלון. של הסלון. שעה אחרי שהעוזרת הלכה. 150 ש"ח שירדו לטימיון. זה לא התאים לו השטויות האלה.
בפעם הבאה שדפק עני (שעדיין עני) בדלת – הוא פשוט לא פתח לו. יש גבול לכל תעלול, וזה כבר היה יותר מדי. כשתפסו אותו ברחוב, תפסו ממש! אשכרה שמו ידיים מזוהמות על החליפת מעצבים החדשה שלו, הוא שמר על פאסון והציע להם בטון אדיב ומנוכר שילכו לעבוד.
שמה של האכזריות שלו יצא למרחוק. רחוק יותר משהגיע שמה של נדיבותו, והוא נותר ללא חברים.
יום אחד נשמעה דפיקה בדלת. העני שכבר לא היה עני חלץ את נעליו החדשות והמבריקות, ניגש לדלת על קצות האצבעות, הציץ בעינית וראה את רב הקהילה. הוא פתח את הדלת לרווחה, קיבל אותו בסבר פנים יפות, והציע לו ויסקי נדיר ומשובח שזה עתה הביא איתו מהנסיעה האחרונה לחו"ל. הרב שוחח איתו על הא ועל דא, ולפתע נמלאו פניו תדהמה, הוא הצביע על מראה גדולה שעמדה ליד הקיר וקרא: "איזה חלון משונה! לאן נעלמו כל האנשים ברחוב?"
העני שכבר לא היה עני צחק לאיוולתו של הרב ואמר: "זה לא חלון, רבי, זו מראה."
"אבל אני לא מבין," השיב הרב, "היא עשויה מזכוכית! בדיוק כמו חלון!"
"נכון," ענה לו העני הלא עני בנימוס, "ואם היתה שם רק זכוכית היית יכול לראות את האנשים שעומדים מאחוריה, אבל את הזכוכית הזו כיסו בכסף, לכן אתה יכול לראות בה רק את עצמך."
**
ובכן, שימו את כל העניין הזה של הכסף בצד עכשיו, וחשבו: מה המראה מפריעה לכם לראות?
וחשוב מכך (לא באמת, אבל לענייננו): מה המראה מפריעה לדמות שלכם לראות?
לכו לכתוב!
כדי לקבל ניקוד על התרגיל – כתבו כאן למטה בתגובות מה הבנתם על הדמות שלכם בזכות התרגיל הזה, או איך הרגשתם כשעשיתם אותו. (אין צורך להעלות לכאן את הפסקה עצמה)
**
זה התרגיל הרביעי של אתגר 30 יום של כתיבה נובמבר-דצמבר 2019. לא מאוחר מדי לעשות את תרגיל 1, תרגיל 2 ו-תרגיל 3.
אני לא בטוחה שאני מבינה את התרגיל הזה, אבל אעשה אותו כמיטב יכולתי. ואולי אצליח להבין את הכוונה המקורית שלו אחרי זה, כמו שקרה לי פעם קודמת.
המראה של נץ מפריעה לו לראות את מה שהוא רואה. הוא בחר בדרך מסוכנת מאוד. אביו, אש הכפר, הוא פדופיל שאנס אותו בילדותו, והגלה אותו מהכפר והשאירו אותו למות כשהוא הפך לנער כדי להסתיר את פשעיו. לא היה בכך צורך – הוא אהב את אביו ולא היה יוצא נגדו. אבל עכשיו הוא רוצה נקמה, ואחרי שהוא איבד את כל מה היה לו, הוא החליט להקדיש לה את חייו.
הדרך שהוא בחר – מוסרית. לפי חוקים של אבות קדומים ואנשים, יש לו את הזכות. אבל הוא יודע, הוא יודע יותר טוב מכל אחד אחר, כמה מסוכנת הדרך שהוא בחר. כמה קל לפול אל האופל אם בוחרים חיים של נקמה. אם רוצים רק להרוס, ואין על מה להגן. הוא החליט כבר מזמן למות אחרי שימלא את משימתו. ככה, בחייו הבאים יהיה לו סיכוי ללכת באור, סיכוי שיאבד אם ימשיך לחיות את החיים האלו. מבחינתו, הוא כבר שייך לאופל, ואין לו זכות קיום מלבד משביל להשמיד אופל גרוע יותר, את אביו.
נץ יודע את זה שמה שהוא עושה הוא טוב, אבל הטא לא רואה את זה. הו אמפחד כל כך לפול לאופל, והרי אנשים נוטים להאמין במה שהם רוצים או במה שהם מפחדים ממנו. והוא מפחד. מאוד מפחד… אז הוא לא רואה את איך שהאחרים רואים אותו. את זה שמבחינתם הנפילה העתידית שלו לא קרתה ואין סיבה שתקרה. מבחינתם, הוא הולך באור, למרות שהוא בעצמו לא רואה את זה.
זה מה שהמראה מפריעה לו לראות.
אני לא בטוחה שזה הכוונה של התרגיל. ואין לי מושג איך מה מראה מפריעה לי לראות.
אני חושבת שהרעיון של התרגיל זה הדרכים בהם ההשתקפות שלנו מפריעה להסתכל על דברים אובייקטיבית. איך מה שאנחנו שונאים בעצמנו או הניסיון לפצות על חוסר האובייקטיביות שבשנאה הזו מונע מאיתנו לראות דברים נוכחה. אבל אני לא בטוחה בזה, ואם מישהי הבינה את התרגיל אחרת, או הצליחה להבין את הסיפור החסידי בתור יותר ממשל מוסרני, אשמח לשמוע! היום עוד צעיר, ויש לי די זמן ודמויות בשביל לעשות את התרגיל שוב. אשמח לביקורות על איך שעשיתי את התרגיל!
הי יאסנה,
התרגיל לא מכוון לכיוון אחד מסוים.
הפרשנות שלך והמקום שהלכת אליו נפלאים בעיניי.
אם את רוצה לחשוב על כיוונים נוספים – נסי לחשוב על דמויות אחרות שלך, או קראי את מה שכתבו אחרים בתגובה לתרגיל.
ספור יפהפה. ןגם התרגיל.
גם בעלי היה מספר לילדים סיפורים חסידים.
כשהם רצו להרוויח זמן ערות בערב. כשכבר היו במיטות.. וכיבוי אורות .אחרי סיפור וכל הטקס. הם היו מחכין קצת ואז היו קוראים לו. ומבקשים שיספר סיפור חסידי- ידעו שלזה הוא לא יסרב…והרוויחו עוד קצת זמן…
פשוט נפלא. הסיפור שהבאת. ואיך שסיפרת אותו. אני מנסה לקחת את זה למקום של הקושי שלנו לראות דברים מעבר לעצמנו , במיוחד כשאנו מרוכזים בעצמנו בכאב ובקושי שעימו מתמודדים, ומתקשים להסתכל על דברים מנקודות מבט שונות. להתרחק מעצמנו. ועכשיו האתגר האמיתי הוא לכתוב את זה..
הסיפור נפלא. הנה מה שכתבתי וגרם לי להקלה. סוף סוף ״אמרתי לה״ את הדברים.
מה המראה מפריעה לך לראות?
את הקשיים שפעם היו שלך, צמחת מתוכםועכשיו את רואה במראה את גדילתך, את הרוח המפעמת בך, אבל היא מסתירה לך את אלה שעודם שם.
נהיית מטפלת גדולה, את רואה במראה את הכותרת חמלה,אך לא את אלה הזקוקים לה.
את רואה במראה את כל התארים שלך, את כל התורות ותאוריות שלמדת. מצוין. חבל רק שהן מפריעות לך לראות את אלה שלא צריכים את התורות. רק את הכלל הגדול ההוא… ואהבת לרעך כמוך.
מרגשת
אני חשבתי על זה שהמראה מציגה הווה. לא עבר ולא עתיד. רק את הכאן והעכשיו. על הסיפור הנוכחי הבנתי שיתכן שאני צריכה לחשוף עוד כמה אבנים מהעבר של הגיבורה, אותן המראה של ההווה מסתירה ממני.
זה נותן לי כיוון חדש לחשוב עליו, רובד חדש ששווה בדיקה.הדמות שלי פועלת נכון. ככה היא בטוחה ובאמת מהזווית שלה היא צודקת. היא רואה את עצמה מול המראה וההשתקפות יפה ונעימה לעין. היא בטוחה שנהגה כמו שהיתה צריכה. אבל המעשים שלה פגעו במישהו אחר שאינו נראה דרך המראה שלה והתוצאות של אותם מעשים יחזרו אליה כמו השקפות עכורה.
כאשר הגעתי לרמה גבוהה של הבנה שהכל מדוייק עבורי בחיים. ושהנתינה והקבלה הם האיזון המושלם לחיי שפע. נתינה כמובן בראשית כל היכולת לאפשר נתינה לעצמי. כאשר הדמות שלי ישבה אל מול המראה ושאלה את השאלה היומית שלה.. את מרוצה? מרוצה מעצמך? מרוצה מההתנהגות שלך? מרוצה מהחיים שלך.. היא קיבלה את התשובה החד משמעית כן. אני נותנת ומעניקה אך זה לא אומר שאני צריכה להיות שיחת היום. אני רואה את האחר אך זה לא אומר שאבטל את עצמי . אני יודעת ששום דבר כאן הוא לא באמת שלי לכן אין לי שום בעיה לחלוק אותו. יחד עם זאת.. אני אוהבת את פרטיותי. כאשר אני מביטה בחלון שהוא מראה , העדיף להביט ראשית לתוך עצמי. כי גם ככה כאשר אני מביטה באנשים אחרים אני זוכה לקבל לראות את השיקוף שלי… תודה על התרגיל שבת שלום
המראה מסיטה אותה מלהסתכל פנימה על המעשים שלה ומציבה את המראה החיצוני כחשוב יותר. היא לא נדרשת לבחון את עצמה מבפנים אלא רק איך היא נראית כלפי חוץ.
הדמות שלי היא בחורה יפה, כזו שמסובבת ראשים.המראה נדיבה אליה ומראה לה את היופי החיצוני, אבל מסתירה את היופי הפנימי שלה.כשהדמות מסתכלת במראה, היא לא מבינה ממה כולם מתלהבים?היא לא אוהבת להסתכל במראה, מוצאת מיד דברים מכוערים בעצמה. אחד התהליכים שהדמות תעבור במשך הסיפור, זה שהיא תלמד לאהוב את עצמה בחיים ובמראה…
אז מה המראה מסיטה אותנו לראות?
האם ביחסים בין גבר ובין אישה , האם אנחנו תופסים צד ?
נניח הקטע הבא – נקודת מבט אחת
הז'קט של עומר שמוט על כתפו כאילו היה גדול עליו בשתי מידות, גופו מתכנס בתוכו נדמה לו שהוא נותן לו מעט הגנה, מהלך חרישית לעבר המטבח.
עיניה של ענת סורקות אותו כמו היה נייר עמדה בסורק המשרדי שלה.
עומר צולח את שטח ההריגה ופותח את דלת המקרר. הוא חושב לעצמו, עכשיו אני מוגן מפני התקפותיה, בולש בקרבי המקרר הריק למחצה אחר משהו שישקיט את מצפונו.
"לחמם לך" היא שורפת את שארית שריונו
"תודה, אני אסתדר לבד" ושולף את הפייירקס עם שאריות העוף מאתמול.
" לבד ! לבד ! תמיד אני לבד"
הפיירקס מתנפץ ארצה.
עכשיו אותו הקטע , מהזווית השניה
קבעתי איתו בארבע, הסברתי לו כמה זה חשוב לי שנהיה ביחד בפגישה עם המטפלת של הילדה. עכשיו השעה שבע בערב, הוא מגיע הבייתה, לא שואל, לא מתנצל, ניגש ישר למקרר כמו בהמה.
"לחמם לך ?" אני מנסה להיות חביבה, אופס , המגושם הזה הפיל את הפיירקס. מה כבר ביקשתי? להיות ביחד אצל המטפלת!
התרגיל נתן לי אפשרות לשים בפני אחת מהדמיות מראה, שתאפשר לכל אחד להסיר מסכות ולראות את הסיטואציה בעיניים אחרות.
המראה לא מאפשרת לליאור לראות את המקומות הכאובים שבה. את הסדקים את הנושאים שעליה לברר לעצמה כדי לחיות את חיה במלוא העצמה.
היא אוהבת את הדיוקן שנגלה לה במראה. ממש כשם שהיא אוהבת את החיים שבנה לעצמה- חיים נעימים, וחיוביים שהיא חיה איתם בשלום הן מבחינת תחושותיה והן ברמה הערכית. אך למעשה זוהי מעטפת שיש בה הרבה הימנעות. היא לא נוגעת במקומות כואבים, היא לא שואלת שאלות מתבקשות, היא לא מביאה את עצמה לידי ביטוי במלא העוצמה. רק כשהמראה תיסדק, או רק כשמשהו בחייה האלו יזדעזע היא תיאלץ לעמוד מול החולשות, התהומות והתסכולים שבתוכה. ורק אז תתחיל צמיחתה.
הסיפור החסידי מקסים, לא הכרתי..
התרגיל פשוט חזק! איזה נושא זה מראות… וואו.
האמת, ישר קפצה לי דמות דווקא לא מהכתיבה שאני עותבת בפרויקט, אלא דמות אחרת שקפצה לי לדמיון. אז כתבתי עליה, מה המראה מפריעה לה לראות. בגדול ישר קפץ לי שזה מפריע לראות את האחר.. זה ממקד אותך בעצמך. חוסם קצת.
התרגיל התאים בול לדמות של שרח, שהדמות הנשקפת אליה במראה בכלל לא משקפת את מי שהיא באמת וזה קרע לא פשוט לחיות בו.
אצלי התרגיל הזה מתלכד עם קודמו. המראה לא משקפת את המציאות כי יש לנו נקודות עיוורון. הרי מה שאנחנו באמת רואים זה לא מה שהעין רואה – אלא מה שהמוח מפרש ומראה לנו (אחרת היינו רואים את העולם הפוך). והמוח דואג לא להראות לנו את מה שאיננו יכולים להתמודד איתו. הגיבור שלי מביט במראה ורואה גבר חזק, מרשים, מכובד ולבוש בהתאם. מעטפת מושלמת. אבל במקום כלשהו בראשו הוא יודע שאם יעמוד שם מול המראה עוד דקה וחצי הוא יתחיל לראות את כל הדברים האחרים. את הקמטים הקטנים, ואת עכירות גוון העיניים, ואם ירחיק לעמוד שם גם עכירות הנשמה, ונמיכות הרוח. את רגשי האשמה וכל יתר החומר האפל שיש שם. ולכן הוא מעדיף את הקטרקט הוירטואלי שמאפשר לראות בלי לראות. ואת קוצר הזמן לפני צאתו מהבית בבוקר, כשהאור השופע עלול לחשוף יותר מדי, ועל כן הוא ממהר לדרכו. וכך אחרי סקירה עצמית קצרה שממלאת אותו בגאווה וזקיפות קומה הוא יכול לצאת ליומו כאילו כלום לא קרה.