עברנו יותר מחצי!
אם אתם עדיין כאן – כל הכבוד! זה לא ברור מאליו בכלל.
ואם עד עכשיו עסקנו במציאות ובנפש האדם, מכאן ואילך אנחנו עוברים לבדיון ו… המממ, כן, לנפש האדם. איך שהוא כשאנחנו מדברים על כתיבה זה תמיד יהיה נפש האדם.
אז כמו שהבנתם מהכותרת, אנחנו עם שלגיה.
זוכרים את שלגיה, נכון?
תזכורת מהירה למי שילדותו אי שם בעבר הרחוק ולא מקריא סיפורים לגיל הרך (ואם מישהו מקריא את שלגיה לגיל הרך, אני ממש מקווה שהוא מקריא גרסה מצונזרת, חתיכת סיפור מפחיד!): המלך, אבא של שלגיה, מאבד את אימא שלה איכשהו, מתחתן עם מלכה אחרת, והמלכה הזו א. לא מתעלפת על הבת החורגת שלה. ב. הדבר שהכי הכי חשוב לה בכל העולם כולו הוא היופי שלה. ליתר דיוק, הדבר הכי הכי חשוב לה בכל העולם כולו הוא שהיא עצמה תהיה האישה הכי יפה בו. בעולם כולו.
כדי להבטיח את קיומה של עובדת יופיה הלא מעורער, מחזיקה המלכה ראי מיוחד, ראי קסמים, ששיקוף הוא אחד התפקידים הפשוטים שלו. הוא עושה הרבה יותר מזה. בכל פעם שהמלכה ניגשת אליו ושואלת: "ראי ראי שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?" הוא נכנס במהירות-האור אל הדטה-בייס הסופר מעודכן שלו, מריץ שאילתת SQL, וחוזר מיד עם תשובה מדויקת, ואומר אותה בקול אנושי להפליא.
במשך פרק זמן מסוים התשובה מספקת את המלכה. "את, מלכתי". אבל יום אחד זה משתבש. את ההמשך אתם ודאי זוכרים, לפחות כמו שאתם זוכרים את כל מה שחזרתי וסיפרתי כאן, בגרסה שנקרא לה "שיקוף מעוות משהו".
ובכל זאת הרגשתי דחף לחזור על זה, כי תראו מה זה: יש לנו כאן ראי שנותן תשובות! הוא אשכרה נותן תשובות! שזה מדהים, כי אנשים שעומדים מול הראי ושואלים שאלות – יש מלא! מיליונים! ראי שנותן תשובות – זה השוס.
אז בואו נדבר רגע על הדמות שלכם: איזה שאלות יש לה כשהיא עומדת מול המראה?
כתבו פסקה ושובו לכאן לספר איך היה!
**
זה התרגיל השישי של אתגר 30 יום של כתיבה נובמבר-דצמבר 2019. לא מאוחר מדי לעשות את תרגיל 1, תרגיל 2, תרגיל 3, תרגיל 4 ו-תרגיל 5.
הדמויות שלי, כזכור, הן השתקפויות שלי. לכן הן לא נוהגות לעמוד מול המראה ולשאול שאלות. אז אילו שאלות הן יכולות לשאול את עצמן?
מראה חיצוני בעולם שלי ניתן לשינוי די בקלות. ולפעמים בטעות. וזה מה שאולי יקרה לגיבורה הראשית שלי. זה יכול לגרום לה לעמוד מול המראה ולשאול אותה – מה לעזאזל? אז כתבתי שתי פסקאות. בראשונה היא שמה לב לשיער הקצר שלה, ומתעצבנת על זה שאכפת לה מזה שהמראה שלה משתנה בצורה אקראית ומחוץ לשליטתה המודעת. בפסקה השניה מתואר איך היא מפספת לחלוטין שהבגדים הגנריים שלה שהיא לא שמה לב אליהם, הם בעצם לא כאלו גנריים, ובכלל לא היו קיימים אתמול, אלא נוצרו מהאוויר. תחת נסיבות כאלו, גם מי שאדיש לחלוטין למראהו החיצוני יעמוד מול המראה וירצה כמה תשובות…
הו, מי ייתן לב מראה, או לפחות מקומי שמבין עד כמה היא לא מבינה! התשובות שהיא מפחשת ידועות לכל ילד קטן, ודווקא בגלל זה אף אחד לא חושב שצריך להסביר לה את זה…
אני חושבת שחלק גדול ממה שמניע את העלילה בספר שלי הוא העובדה שהדמות הראשית מתחילה לשאול שאלות. היא מתחילה עם שאלות "פשוטות" יחסית וככל שהיא מתפתחת והסיפור מתפתח היא מתחילה לשאול שאלות קשות יותר כמו האם היא מאושרת? האם היא הגרסה של עצמה שהיתה רוצה להיות? האם היא מאושרת בנישואים? האם היא שלמה עם האמהות והנישואים שלה ?
וואו. איזה מזל שאת פה. הסיפור שלי הופך מחד מימדי למשהו עמוק יותר. מחכה כבר לתרגיל הבא! בהתחלה כתבתי את השאלות בנפרד. כתרגיל. ואחר כך מצאת דרך לשלב אותן בצורה חלקה בסיפור. תודהה
אני כל כך שמחה.
התנפצו לי כמה מראות, זאת אומרת, כמעט זרקתי את הסיפור שלי לסל הניירות כי הוא התפזר לכל כיוון. אבל אז לקחתי מטאטא וסידרתי את הבלגן. אני מניחה שזה חלק מהתהליך, נכון? תגידי שכן, טוב? אם לא תגידי אז אני אלך למראה בדיוק כמו ההרגל שהדמות שלי שוקלת לאמץ. לא בשביל להסתכל אם המצח שלה גבה בחצי סנטימטר מאז שהיא הסתכלה בה בפעם האחרונה וגם לא כדי לבדוק אם צבע העיניים שלה השתנה בזמן שהיא ישנה אלא כדי לשאול אותה שאלות שאף אחד לא יכול לענות עליהן אלא רק היא בעצמה והמראה תעודד אותה למצוא את התשובות בתוכה
ברור שזה חלק מהתהליך!
חלק הכרחי!
מי שלא עושה את זה לא יודע שום דבר על כתיבה.
את תהיי בסדר!
קרה לי משהו מעניין עם התרגיל. העמדתי מול המראה דמות נשית ראשית וכתבתי את התשובות לשאלות של המראה בגוף שני. עד שבאיזשהו שלב זה הפך למונולוג של הדמות בגוף ראשון. מונולוג שהציג את נקודת מבט שלה וסיכם את הדרך שהגיבורה עברה במשך הסיפור מנקודת ההתחלה ועד סוף הסיפור.
מה שאני יכולה לומר- ששאלות פשוטות ואפילו טפשיות התערבבו עם תהיות קיומיות. גם אלו וגם אלו עזרו לי להבין יותר את הגיבורה שלי 🙂
ההתבוננות במראה גורמת לליאור לתהות על עצמה ועל חייה. היא בד"כ מנהלת שיח עם עצמה כשהיא מול המראה. לעיתים היא פשוט מרוצה ממי שהיא ומקבלת את עצמה. אך ככלשמתקדם הסיפור , ה"מראה נסדקת היא מעמיקה להתבונן פנימה, הי אנוגעת באומץ בשאלות, היא מעמידה בספק את המבנה הרגוע והמספק לכאורה של חייה. היא מצביעה על העכבות והחסמים ולאט לאט מעזה יותר ויותר לגעת בהם ולתהות על שורשיהם.
זה היה תרגיל כייפי, לא בטוחה שהוא ישתלב לי בסיפור בסופו של דבר, אבל אני ממש אוהבת את הרעיון הזה של לשאול שאלות ולקבל תשובות ומשתמשת בו בכתיבה וגם בחיים.
טוב קצת בטיחות אך בוצע.
נרשמו 101שאלות.
חלקם במטרה לטיזינג.. חלקם למשחק אגו בין האני לאני הפנימי. חלקם ביני לבין האנשים שמסביבי לגבי השיקוף שאני רואה דרכם בי.
תודה.