בתרגיל הקודם אמרתי לכם שעברנו לעולם הבדיון, זוכרים? (כאילו שלא כל מה שאנחנו עושים כאן הוא בדיון…) אז הפעם אנחנו עומדים להשתולל. אבל ממש. אנחנו עומדים לעשות צעד נוסף אל מחוזות הפנטזיה. יהיה כיף, אל תתייאשו לי עכשיו!
בשבוע שעבר היה לנו ראי מדבר. ראי שלא רק "מחזיר" מציאות, אלא אשכרה מחזיר תשובות. אצל שרק, למי שזוכר, הראי הזה שהוא אותו ראי ממש, כבר מריץ תוכנית ריאליטי של שידוכים. מהפכה של ממש בתחום השיקוף, אם יותר לי לציין.
בואו ניקח את זה עוד צעד קדימה. בואו ננסה ליצור ראי שמייצר מציאות בעולם. שמבט בו לא רק מחזיר את מה שיש, אלא בורא משהו חדש.
אין תנאים או כללים נוספים לתרגיל הזה. קחו אותו לאן שאתם רוצים.
לא מתחבר לכם לכתב היד שאתם עובדים עליו? מעולה! הנה הזדמנות לעשות משהו אחר. לכתוב איזה סיפור קצר חדש לגמרי, או שיר, או רק פרגמנט.
אהבתם מה שיצא? העלו את זה לכאן לתגובות.
לא מתחשק לכם להעלות? ספרו איך היה. (מותר גם להביע רגשות קשים, אבל בנימוס, כן?)
**
זה התרגיל השביעי של אתגר 30 יום של כתיבה נובמבר-דצמבר 2019. לא מאוחר מדי לעשות את תרגיל 1, תרגיל 2, תרגיל 3, תרגיל 4, תרגיל 5 ו-תרגיל 6.
וואו איזה תרגיל מדהים. נתן לי רעיון ופתח לעלילה חדשה של סיפור קצר. נפלא
תרגיל מקסים, ובדיוק עכשיו, במציאות הכואבת והמתסכלת שאותה אני כותבת עכשיו- התאים לי מאוד להכניס פנטזיה ודמיון.
לא בדיוק פנטזיה , אבל דרים מעולם אחר. כשכתבתי את הקטע הבא , חקרתי קצת את הנושא , נכנסתי לקהילה באינטרנט של אנשים שמכנים עצמם "רואים" . הקשבתי למילים, לסגנון.
הבן אדם הריאלי שבי התנגד , המיסטיקן שבי נאחז במשהו.
מתחתי את הגבולות , ושיחררתי. יצא ממני דברים שהם לא בבסיס הטבעי שלי
בסופו של דבר , אם כותבים רגשות, זה לא משנה אם זו פנטזיה או אוטוביוגרפיה, דמיון או מציאות
והרי המציאות עולה על כל דמיון
5:55
*****
אני רואה דברים, תמיד ראיתי דברים. גם כשהייתי בגן או ביסודי ראיתי דברים.
אף פעם לא חשבתי שאני מיוחד, כולם רואים דברים,אז ברור שרואים גם דברים משם, אני שומע אותם, רואה אותם, לא ייתכן שכולם לא רואים ולא שומעים, מה הם עיוורים? מה כולם חרשים?
כשהייתי בן חמש או שש, מול עיניי ריצד המסך 5:55 הדיוק הזה תפס אותי. השנייה הקוסמית הזו.
היה זה ערב שבת בין השמשות. עומד שם בשדה החרוש, המגל בידי ומלאכה מרובה, התחיל לתקוע תקיעה ראשונה נמנעו העומדים בשדה מלעדור ומלחרוש ומלעשות כל מלאכה שבשדות, ואין הקרובים רשאים להיכנס עד שיבואו רחוקים ויכנסו כולם כאחד. ועדיין חנויות פתוחות ותריסים מונחים, התחיל לתקוע תקיעה שנייה – נסתלקו התריסים וננעלו החנויות, ועדיין חמין מונח על גבי תנור וקדירות מונחות על גבי כירה. התחיל לתקוע תקיעה שלישית – סילק המסלק, והטמין המטמין, והדליק המדליק. ושוהה כדי צליית דג קטן, או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע ומריע ותוקע ושובת.
אבא היה רואה אותי, ילד מעופף ומרחף שוגה בהוויות מעולם אחר, ושבת קרובה לבוא, מזרזני לבל אשב בטל ממלאכתי, מזרזני לרחוץ באמבטיה, ואני כאילו עונה לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי סמוך למנחה ערב שבת להזיע, גזרה שמא יתעלף .
ואימא מביטה לתוך עיניי ורואה את החלל העמוק הנפער בהם, ורואה אותי שם. אימא גם היא רואה.
אמא יודעת שאני אסתדר, שאני כמוה אורח ממקום אחר. דמעתה מצויה ואינה מחבקת,
אולי אם היא הייתה מגוננת , לא הייתי צריך כל כך להסתתר מפני אבא.
לפני הגיוס, נטלני אבי, והוליך אותי לחצר ביתנו ושיטח עשבים על האדמה הלחה ונבוך החל במה שאמור היה להיות שיחת גברים. כל תפילותיו ותקוותיו לבן זכר ממשיך דרכו, התגשמו כשנולדתי, בן יחיד לאחר שלוש בנות, ככל שבגרתי ניסה להטמיע בי הליכות עולם ודפוסי מחשבה, והיה נדרך כל אימת שהייתי רואה למרחקים ובוהה לתוך עיניו.
הוא חשבני לבחור שכוחו ברוחו ולא בעולם המעשה, ולא אהיה מוצלח כמוהו למסחר, ואני הייתי רואה את סופו המר והנמהר. הוא שטח בפניי את משנתו על עשייה, על דיוק, על מאמץ, ולא להיכנע לחלומות, והייתי שומע בקולו את התחינה, את הפחד שדבר לי לא יארע, את דאגתו הכנה.
-ראה בני, צבא זה לא משחק, הם יעשו ממך גבר, הגיע הזמן להתבונן בדברים ולא לשגות בחלומות בהקיץ"
. ואני הייתי מחייך, "יהיה בסדר, אבא. אני לא חולם, אני רואה"
"אתה מה?" – אבא התפלא.
ואני נסוגותי ואמרתי בהבלחה של רגע "אני רואה מה אתה אומר"
אבא ליווה אותי ללשכת הגיוס,
אמא כהרגלה מצאה תרוץ.
היא עסוקה בבישול או בגיהוץ,
ובכלל אמרה לאבא – מה אתה לחוץ
ואני הייתי כה זקוק למילה, לייעוץ.
עולה על האוטובוס, רואה את אבא מתרחק, מתגמד, נגוז ונעלם. מנסה לזכור את דמותו, את קרחתו הנוצצת, את גביני גבותיו העבותות, את כרסו המשתפלת, את חיוכו הרחב. דמותו מיטשטשת גזה ונעלמת. אור גדול בוהק אינסופי מופיע, ואני רואה את הקול, מתלחש מתעמעם ומתקרב, אני רואה קולות נשימה של אבא, ואין זו נשימה סדורה וקצובה, מנסה להאזין להיטיב לראות לתוך האור ורואה נשימה מעין חרחור קטוע, וחור שחור נבלע בתוך האור הגדול האינסופי וטעמו מר כלענה. הגרון שלי יבש. ואגלי זיעה קרה מבצבצים על מצחי. אני שולח יד לאחוז, להחזיק לגעת, והנשימה נחלשת ונגוזה.
המחלקה תעבור לדום
השלישי מימין תפסיק לחלום
המחלקה תעבור לנוח
אתה שם מה אתה מחייך כמו ג'ריקאן נפוח.
אמא שולחת לי פרץ של אנרגיה. אור עוטף אותי בחמימות. החיבוק שהיה חסר בבוקר כשעליתי לאוטובוס הגיע עכשיו. ואימא שולחת לי מסר . אני מנסה לקרוא אותו.
אבא ח
.. אבא חול…
אבא חולה
אבא חולה בסרטן
נחנקתי , השתנקתי
היא לא הייתה מן המבועתים וגם לא מהמתמודדים, היא רק חישבה איך לשרוד עוד לילה, עוד יום. עוד קמט ושיער שנשר, פחות בחילה ודייסה תפלה. והוא היה בעלה , ואבא שלי .
ועכשיו גם הוא ראה
מראה מראה שעל הקיר…
דניאלה משכה בשמיכה שלה, מניחה לה ליפול על המיטה ולחשוף את המראה. החדר שלה היה מסודר. על השולחן היו מונחים הספרים בהיסטוריה – היה לה מבחן מחר, והיא הייתה צריכה לשנן את החומר. הבגדים שלה היו מסודרים בארון, האיפור שלה עמד כולו במקומו. היא הסתכלה סביבה, מה היא יכלה לפספס? היא טאטאה את החדר, ושטפה את הריצפה. היא אפילו ניגבה אבק!
_את מנסה לדחות את הבלתי נמנע_ חשבה דניאלה, והסתובבה למראה.
במראה נראה חדר. החדר שלה. כמעט. אותה מיטה, אותו שולחן, אותו כסא. אותם ספרי היסטוריה. ובחדר ישבה היא-עצמה. עם הגב למראה היא קראה את החומר למבחן בהיסטוריה.
_להכנס הפעם? או לא להכנס?_
אפשר היה להכנס לצד השני. לדבר עם דניאלה-משם. היא תהיה דומה לה. או שלא. פעם אחת, היא נכנסה לחדר, דיברה עם ההשתקפות שלה, כיסתה את המראה ואז חשפה אותה שוב. כשהיא חזרה לשם, זו הייתה אותה השתקפות, והיא זכרה אותה. היא עשתה את זה עוד כמה פעמים, מזיזה חפצים קטנים, עד שההשתקפות שלה אמרה שנמאס לה. אז היא החליטה להוציא מחוץ לחדר ולזרוק לכביסה את ערמת הבגדים שהייתה שם קודם, וכשהיא בדקה אחרי זה, היא הייתה במקום אחר.
דניאלה החליטה לא להפריע להשתקפות שלה ללמוד. במקום זה, היא תשב ללמוד בעצמה, ואם תצטרף עזרה, תבקש אותה מההשתקפות שלה.אחרי הכל, ככה היא גילתה על היכולת המוזרה של המראה. מישהי שנראתה כמוהה נכנסה לחדר דרך המראה, והסבירה לה איך זה עובד.
"המראה קסומה. את צריכה לסגור את החדר – את הדלת והחלון, ולוודא שאור מבחוץ לא נכנס לחדר. אפילו לא טיפה! אבל אור מבפנים זה בסדר – מותר לך להדליק אור. ואז את מכסה את המראה, ואז את מורידה את הכיסוי. אם לא תכסי אותה, לא יקרה כלום. ובמראה תראי כניסה לעולם. למרות שאני לא יודעת מה יקרה אם את תעשי את זה. ההשתקפות תמיד נעלמת אחרי כמה זמן, את מבינה? היא שורדת רק עד זריחת השמש. אחרי זה את תעלמי. או שלא – יש נשים שחושבות שההשתקפויות הן רק דלתות. אבל אם תיצרי השתקפות, תכסי את המראה, תעזבי את החדר, ואז תחשפי את המראה שוב אחרי הזריחה הבאה, תקבלי את אותה השתקפות, אבל ההשתקפות שלך לא תזהה אותך ולא תזכור אותך. רוב המירומנסיות חושבות שהמראה יוצרת עולם חדש כל השתקפות, אבל שומרת את העולמות עד הזריחה"
דניאלה ישבה, ולמדה למבחן בהיסטוריה. אחרי זה היא התלבשה. מכנסיים אורכים, אבל דקים. שלא יהיה לה חם מידי. חולצה, וסווטשירט, ומעיל. למקרה שיהיה קר. נעלי ספורט. היא כיסתה את המראה, וחשפה אותה שוב. החדר שמעבר למראה היה שייך למטויילת מנוסה. היה בו תיק טיולים גדול, ושק שינה ונעלי טיולים רציניות. היא תצטרך לבקש את העזרה של בעלת החדר, שישנה שם. הן כולן באותה הסירה. ואם היא באמת הולכת להעלם עם הזריחה, היא לפחות רוצה להספיק לראות עולמות עד אז. למצוא שוב את זו שבאה לדבר איתה. לנסות לעבור לצד השני של המראה…
דניאלה שאפה נשימה עמוקה, נשפה, וצעדה לתוך המראה.
התרגיל הזה הוא האהוב עלי עד כה.
ממש השתלב לי יפה באחד הפרויקטים שאני כותבת, שם מראש מראה שיחקה כזה תפקיד, אז זה המשיך והעשיר לי את הכתיבה עם טוויסט.
לא מרגישה בנח לשתף אבל מאד נהנתי מהתרגיל, תודה רבה
היה תרגיל נחמד למרות שיצא קצת מהסיפור שאני עובדת עליו. מרתק ליצור מציאות חדשה וזה מאפשר לעשות הכל וזה דווקא כן התאים לרוח הכללית של הסיפור שמדבר על הגשמת חלומות
ליאור בד"כ מרוצה ממי שהיא פוגשת במראה. היא מרגישה שהמראה שלה נעים מעורר אמון, ומשקף היטב את מי שהיא. אבל באותו בוקר הבחינה ליאור ב 2 קווים שמשתפלים מצידי שפתיה. קווים שמשדרים מרירות , אולי ייאוש. אולי תסכול?- רגשות שהיא כלל לא מכירה ולא מייחסת לעצמה.
הגילוי הזה מטלטל אותה. בעקבותיו היא מנסה לעבוד על רגשותיה אלו. תוך כדי עבודת בירור מול עצמה היא מזהה את התסכול שמקנן בה כבר זמן,
אך מודחק ומושתק.
הזיהוי הזה דוחף אותה לקחת אחריות אמיתית על חייה ולעשות שינויים כדי לצאת מ"איזור הנוחות" ולחיות חיים מלאים גם כשהדבר כרוך במחירים.
חיברתי את התרגיל הזה עם התרגיל מספר 6 ויצא לי משהו:
גיא
מי אני? אני מסתכל במראה ורואה את עצמי, אבל אני כבר לא מכיר אותי
אתה גנב, גיא שבמראה עונה לי.
אתה בוגד, הוא מאשים.
הבחורה הטהורה הזו, גנבת לה, שיקרת לה, לקחת את הדבר היקר ביותר שהיא נשאה עימה ונתת אותו למישהי, שתכין ממנו נשק!
אתה מחריב עולם, אומר לי גיא שבמראה והוא הופך להיות מפלצת קומיקס נוראה. הרבה אדום ושחור ולבן ומדקרות ברזל מזדקרות בקווים חדים. לגיא הזה אסור להתקרב, אני מבין.
בקושי אפשר לזהות אותך, אומר לי גיא שבמראה, והקול שלו דווקא לא מפלצתי אלא עצוב.
פתאום הוא הופך להיות בדמותה של אמא שלי: אכזבת אותי גיא, היא אומרת, משפט שבחיים לא יצא לה מהפה.
תמיד תמכה בי והגנה עלי גם כשממש לא הייתי בסדר.
דמעה מתהווה בזוית עיני.
זה לא רק הגעגוע. זה הכאב. יותר משכואב לי שפגעתי בנועה, כואב לי שאכזבתי את אמא.
אני רוצה ללכת מכאן. רק לא לעמוד מול המראה הפסיכית הזו.
לאן תברח? שואל גיא שבמראה ועכשיו הוא בדמותי כשהייתי די קטן. הבריונים לא מקיפים אותי במראה אבל אני יודע שהם שם. אורבים. רוצים להתקיף אותי בכל רגע.
אני יודע שתזוזה קטנה, וישר תופסים אותי. והם יענו אותי, וזה יהיה סתם, כי השמיר לא אצלי בכלל!
אני אשכרה קולט שאני בתנוחה מתגוננת, מחבק את עצמי ומנסה לצמצם את עצמי כמה שיותר.
כל זה לא אמיתי אני מזכיר לעצמי.
אני כבר לא ילד.
אני נושם עמוק ומזדקף.
אני עושה תנועת הגנה באייקידו.
גיא הילד שמולי במראה פוקח עיניים גדולות גדולות.
אני עוצם את עיני.
עדיין דמותה של אמא ניבטת אלי עם המבט הזה בעיניים, מבט שאף פעם לא ראיתי בחייה.
כשאני פוקח את עיני אני רואה את גיא כשהוא עם כיפה של ברסלב, קופץ ומרקד מולי.
טוב עכשיו אני בטוח שזו הזיה..
הוא רוקד ושר: "אין יאוש כלל בעולם! כך אמר רבי נחמן!
אין יאוש כלל בעולללללללם כך אמר רבי נחמןןןןןןן"
"אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין תאמין שיכולים לתקן"
הוא מחזיק משהו ביד.
אני מתקרב אל המראה.. מה זה? אני שואל אותו, הוא מושיט את ידו ומושיט לי:
הזמנה לחתונה.
אני בקושי מספיק לקלוט מה כתוב בה, שמעון והילה נישאים, חוות היערה…
ובום, ההזמנה שבידי מתפוגגת.
כשאני מסתכל שוב במראה, אני מופתע לראות שם את עצמי.
רגע אחד, הי! אני אומר, מה, מה קורה כאן?
לאן נעלמת?
לאן נעלמתם כולכם?
אנחנו פה, מצאתי אותה, שרח נעמדת ומשתקפת במראה יחד עם נעה, שנראת כאילו היא ראתה הרגע את בעלה המת.