אין שלם מדמות שבורה

יש טעויות שכל סופר מתחיל עושה. ממש כמו תינוק כשהוא מתחיל ללכת, וחייב ליפול בניסיונות הראשונים. חייב. זה התהליך.

אחת הטעויות האלה קשורה בקשר שאנחנו מפתחים עם הדמויות שלנו. בעיקר הדמויות המרכזיות, או הגיבורים. הגיבורים שלנו יקרים לליבנו. לעיתים קרובים הגיבורים שלנו הם אנשים שאנחנו מכירים ממש ממש טוב, שלא לומר אנחנו. ומכיוון שכך – אנחנו מרחמים עליהם. אנחנו רוצים שהקורא יאהב אותם, אנחנו רוצים להוציא אותם יפים. אנחנו רוצים להשאיר את כל הכביסה המלוכלכת עמוק עמוק מתחת למיטה, ולא לחשוף אותה לעולם. ליצור דמויות הירואיות מושלמות, שהחיים מתאכזרים אליהן על לא עוול בכפם, ואי אפשר שלא לאהוב אותן מרוב שהן מושלמות.

וזו טעות. כי כביסה מלוכלכת מסריחה. לא משנה כמה עמוק דוחפים אותה, וזה לא נוטה להשתפר עם הזמן. ואם לחזור לדמויות – זו טעות כי זה לא מה שיגרום לנו לאהוב אותן. מכמה סיבות. אחת היא שדמויות מושלמות הן בעיקר לא מעניינות. סיבה שנייה היא שהן לא אמינות. סיבה שלישית – אנחנו לא יכולים להזדהות איתן. זה קשור קשר הדוק לסיבה השנייה. כקוראים וכבני אדם אנחנו יודעים שאין צדיק בארץ אשר לא יחטא, ואנחנו עצמנו בטח לא מושלמים, אז למה לנו לקרוא על דמות שכל כך רחוקה מאיתנו ומכל מי שאנחנו מכירים? ומה יש לנו ללמוד מדמות ששונה מאתנו כל כך? ברגע שנתתם לנו חולשות – אנחנו מתחילים לדבר.

אין שלם מדמות שבורה

מה שיפה בתנ"ך, זה שהוא לא מסתיר. לא מטייח. הוא חושף לפנינו את החטאים והמפלות של הדמויות שבו בלי לחשוב פעמיים, בלי רחמים ובלי התייפייפויות.

ודוגמה מצוינת לזה נקרא השבת בבית הכנסת, בפרשת וירא: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל. וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ." (בראשית יח, ט-טו)

מה קורה כאן?

אברהם בדיוק מחלים מברית המילה שערך לעצמו בגיל תשעים ותשע, והנה מגיעים שלושה אורחים. אברהם מתרגש כל כך למראה האורחים, שהוא שוכח שחם לו וכואב לו ושמגיע לו עכשיו קצת לנוח ולהבריא, ורץ לשרת את האורחים, שהוא עדיין לא יודע שהם המלאכים. המלאכים אוכלים ונחים ומתרעננים, ואז מבשרים לו: בקרוב יהיה לכם בן. ולמען הסר ספק, הם מבהירים כי הבן המסוים הזה יהיה של שרה, ולא של הגר או של איזו פילגש חמודה ופורייה אחרת.

שרה שומעת את המלאכים, וצוחקת. זה לא צחוק של שמחה, ולא של התרגשות. זה צחוק מריר. צחוק של לעג. צחוק של "מה באתם לי עכשיו עם השטויות שלכם? שנינו אנשים זקנים. לא נולדנו אתמול. לכו ספרו סיפורים למישהו אחר."

זו כמובן כפויות טובה איומה, כי הנה ניצבים כאן שליחי האל ומרעיפים את טובתו, אבל התנ"ך לא מרחם על שרה. הוא לא מייפה דברים. הוא אומר את האמת.

שלא כמו שרה, אגב. כי מה יקרה בעוד רגע? בעוד רגע אלוהים אומר לאברהם: "למה צחקה שרה?" ושרה, בלי להתבלבל, ובלי לזכור שאלוהים רואה את כל מה שהיא עושה ועל מי היא מנסה לעבוד, משקרת ואומרת: "לא צחקתי."

תסכימו איתי שהיא לא יוצאת כאן מי יודע מה. זה לא אחד מהרגעים היפים שלה. אבל זה לא מוריד דבר מדמותה. היא עדיין האימא הראשונה שלנו. זכויותיה נשמרות.

מה עושים עם זה?

או, עכשיו אנחנו מדברים. לכו לטקסט שלכם ובדקו איפה שמרתם על הדמות שלכם יותר מדי. איפה ייפיתם את המציאות. איפה לא הרשיתם שתהיה מציאות שהיא לא בדיוק מהממת. מציאות מציאותית כזאת. וקלקלו אותה תיכף ומיד.

תנו לדמויות שלכם חולשות.

זה יעשה להן רק טוב.