אברהם אהב את שרה. אין מחלוקת על העניין הזה. אברהם ממש אהב את שרה, והוא גם העריך אותה.
והוא כנראה אהב אותה והעריך אותה יותר ממה שגברים אחרים אהבו והעריכו את נשותיהם, כי רק עליו כתוב: "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כג, ב). אין הרבה נשים תנ"כיות שנכתבו עליהם דברים כאלה. גם נשים גדולות שהיו חשובות ואהובות בבית ובחוץ.
פרשנים אומרים שהמשפט "זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ" ממשלי לא, טז, שאנחנו מכירים כחלק מ"אשת חיל" – נאמר על שרה. שרה אהבה את שדה המכפלה, ואברהם, באהבתו הגדולה אליה, החליט לקנות אותו למענה ולקבור אותה בו.
לאחר מותה, הוא שולח את אליעזר עבדו למצוא אישה לבנו – לפי מידותיה של שרה.
הוא היה איש נאמן, אוהב, מעריך, מההתחלה ועד הסוף.
ובכל זאת, אחרי מות שרה וקבורתה, ואחרי שהוא מוצא לבנו יצחק אישה בדמותה, אשר מובאת אל אוהל שרה ומנחמת את יצחק אחרי מות אמו (בראשית כד, סז), הדבר הבא שאברהם עושה הוא לקחת לו אישה חדשה, קטורה.
רש"י אומר שקטורה היא הגר. שעם שינוי שמו של אברם לאברהם, ושמה של שרי לשרה, שונה גם שמה של הגר לקטורה, "על שם שנאים מעשיה כקטרת". לאחר מות שרה, אברהם מחזיר את גרושתו – זו ששרה שידכה לו. ייתכן שיש גם בכך איזו הבעת אהבה לשרה. עוד סוג של הידבקות בדרך ששרה הנהיגה.
אבל יש כאן עוד משהו.
התנ"ך לא מקדש את המוות ולא מצווה עלינו להנציח אותו. ומה שקורה כאן, בפרשה שלנו, הוא שאברהם דבק בחיים. לאחר מות אשתו האהובה, הוא לא מתבוסס בצערו, אלא נושא אישה חדשה (או חדשה-ותיקה) ומביא לעולם ילדים נוספים. חיים נוספים.
אלה לא היו אותם חיים שהיו לאברהם קודם. פרשנים מציינים לפנינו שמיום מותה של שרה ועד יום מותו של אברהם, במשך 38 שנים, אין לאברהם עוד דיבור עם הקב"ה. משהו מהחיות שלו אבד לעד. למרות הכול. אבל הוא כן עושה ככל יכולתו.
למה חשבתי שמתאים להביא את הסיפור הזה בבלוג על כתיבה (מעבר לכך שמדובר בפרשת השבוע ובסיפור אהבה ענק, ואלה שני דברים חשובים בפני עצמם…)?
כי דברים נגמרים לנו כל הזמן.
נגמרת לנו המוזה. נגמר סיפור. נשלח סיפור שעבדנו עליו שנים ומגיעות מהוצאות לאור דחיות מתסכלות ומצערות… דברים נגמרים כל הזמן. מתים, אפילו, אפשר לומר. ואין דרך לברוח מזה. מוות וסופים הם חלק הכרחי מהחיים.
אבל אף אחד מהדברים האלה הוא לא כישלון.
אנחנו נכשלים רק כשאנחנו מפסיקים לכתוב, כמו שאמר ריי ברדבורי.
זה בסדר לבכות ולהתעכב רגע על משהו שנגמר, כל עוד גם את הבכי והמספד אנחנו משאירים מאחורינו, ואז מתקדמים הלאה. אל הסיפור הבא, אל מערכת היחסים הבאה, אל המשך החיים.
השאר תגובה