הכתר, של נטפליקס, מכירים?

הכתר היא סדרה מקורית של נטפליקס שבמרכזה עומדת אליזבת השנייה, מלכת אנגלייה.

זו סדרה איטית מעט. אני באמת תוהה אם העובדה שאני מרותקת אליה מעידה על כמה שהיא מצוינת, או על בני דורי, שאמנם כבר לא יכלו לשאת את חלף עם הרוח, ובכל זאת לא חייבים שיעלו להם את הקשב באמצעים מלאכותיים פעם בשבע דקות או פחות. אבל גם אם אתם לא עתיקים כמוני – שווה להתאמץ.

למה שווה להתאמץ? מה יש שם? או לפחות, מה אני מוצאת בסדרה הזו?

ובכן, מדובר בסדרה שאמורה להיות נאמנה מאוד למקור, ומביאה את דמותה של אליזבת השנייה, עלייתה למלכות וההתנהלות שלה לאורך חייה. קודם כול זה סוג של שיעור היסטוריה מצוין ממש, מגיע כמעט לרמה של מורתי המופלאה להיסטוריה באולפנה (לא ביקשתי רשות, אז לא אציין את שמה). מי שאוהב היסטוריה – ודאי יאהב את הסדרה הזאת.

אבל חוץ מהתיאור ההיסטוריוגרפי, יש שם עוד דבר, והוא שמרתק אותי יותר מכול: אליזבת לא נולדה מלכה. היא אמנם נולדה למשפחת המלוכה, וקיבלה את המלוכה בירושה שלא היתה מסוגלת להתנגד אליה (שלא כמו הנסיך הארי ורעייתו מייגן, אגב, שהודיעו לפני שנייה בערך שהם מתפטרים ממחויבויותיהם הציבוריות ויתחילו לעבוד – ואנא, לכו לראות את הכתר כדי להבין איזה דבר מטורף זה, שמעיד כנראה גם על התקופה וגם על אופי חזק במיוחד). אבל המלוכה מעולם לא היתה משהו שאליזבת רצתה בו, היא לא היתה מוכשרת במיוחד לעניין הזה, ולא בטוח שזה התאים לה בכלל. הסדרה הזו נוצרה כנראה כדי לתת לנתיניה של המלכה, שכבר לא מי יודע מה מחבבים אותה, איזו פרספקטיבה אחרת.

אבל מה קשור הכתר עכשיו?

ובכן, הפער הזה, בין האישיות של אליזבת ובין התפקיד שלה והאופן שבו היא נתפסת כלפי חוץ, הוא הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקראתי את הפסוקים הראשונים של פרשת ויחי, שמסכמים את רגעי חייו האחרונים של יעקב, האב השלישי שלנו, האחרון בשרשרת, שממנו התחילה האומה כולה.

תראו איזה פער מטורף קיים בדמות של יעקב:

מצד אחד אבי האומה, איש מוערך, אדם שמצרים כולה התאבלה עליו שבעים יום אחרי מותו. שבעים יום! (בראשית נ, ג) אתם תופסים כמה נדיר זה? וזה עדיין לא הכול, הידיעות על האבל על יעקב פרצו את גבולות מצרים והגיעו גם לכנען. זה היה כל-כך משמעותי אז, שהעם הכנעני התרגש אף הוא מהעניין, וכשהגיעה משלחת הקבורה, הם שמו לב אליה וציינו את המקום שהיו בה בשם אבל מצרים אשר בעבר הירדן (בראשית נ, יא).

ומצד שני – איש שחי כל חייו בתודעה של קללה שרודפת אותו מאז ששיקר ליצחק אביו. עשו אחיו רוצה לרצוח אותו; הוא נמלט לחרן; עובד שבע שנים כדי לקבל את רחל לאישה; לבן מרמה אותו; כשהוא יוצא בחזרה הביתה, הדרך מלאה חתחתים: הוא ממש צריך לברוח מלבן; הוא מתכונן למלחמה עם עשו; רחל אשתו האהובה עקרה ורע לה (וכולנו יודעים כמה רע כשרע למישהו שאתה אוהב); ואז היא יולדת לו בן שני ומתה בלידה; ואז הבן הראשון מת – כלומר לא, אבל זה מה שהוא יודע; ואז רעב כבד יורד על הארץ ויעקב ובני ביתו יורדים למצרים; ושם הוא חי עד יומו האחרון. אבל רגע: אולי זהו? אולי דווקא טוב לו שם ברילוקיישן? ובכן, לא. איך אנחנו יודעים? כי הוא מבקש באופן ברור מיוסף בנו: אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. (בראשית מז, כט) אם לחיות בארץ ישראל לא כל-כך הצליח לו, לפחות שייקבר בה.

והפער הזה בין האופן שבו יעקב נתפס כלפי חוץ ובין הדברים שהוא מרגיש מבפנים, בין התודעה שלו לגבי מי הוא, מה הוא, ומה מגיע לו – מעורר מחשבה, והוא גם חומר מצוין שנותן עומק רב לסיפור כולו.

והפער הזה הוא לא משהו ששמור לנכבדי עם. כולנו חיים עם פער מסוים. כולנו יודעים שמה שאנשים חושבים עלינו זה רק פן אחד, וזה לא בדיוק מה שאנחנו. והאמת היא שגם מה שאנחנו חושבים על עצמנו זה פן אחד וזה לא בדיוק מה שאנחנו.

אבל עזבו אותנו.

איך הפער הזה מתבטא בדמות שלכם?