בספרה הראשון של גלית דיסטל אטבריאן, ואם היו אומרים לך, בעמוד 15, אנחנו מוצאים את הטקסט הזה:
כל ההיריון הזה התרפקתי על היום הזה וידעתי בדיוק הכול, אפילו איך הילד הזה יראה כשיהיה גדול. הוא יהיה כמו החיילים היפים האלה, בפרסומות לגבינה לבנה, עם חולצה לבנה עם דסקית מבצבצת ותספורת קצוצה. גבוה כזה, יותר גבוה ממני, מחבק אותי ברישול כי בגיל הזה שוב מותר לחבק את אמא, אבל בלי להתכוון לזה ממש. והוא ישלח יד אל הסיר שעל הכיריים, כי זה יהיה ביום שישי בצהריים, ואני אביט בכף ידו היפה שנעה בביטחון בין הסירים, בוצעת בתיאבון בריא את החלה, ואז ייזכר בילדה עם הכובע האדום ויזכיר לי גם, ויגיד: "זוכרת שסיפרת לי עליה כשהייתי קטן? איך ראית אותה בדרך לבית החולים?" ואני אחייך אליו ואהנהן. נפש של משורר תהיה לו, אפילו שהוא קרבי, והוא יֵדע שאספתי אותה אל זיכרוני בדרך לבית החולים כמנחת אהבה, כהבטחה עם שחר. אבל ככל שאני מתאמצת לראות – זה לא עוזר. מהמכונית הקפואה אני לא מצליחה לראות כלום…
מי שמכיר את הספר הזה, יודע שהאימא הזאת עומדת לחטוף עוד מעט את הבומבה של החיים שלה. האימא הזאת עומדת להתרסק אל המציאות. הילד שלה לא במסלול הבטוח להיות ילד קרבי עם נפש של משורר. הוא ילד עם בעיות תקשורת קשות שהספר כולו נסוב סביבן, והן משלחות אדוות של קושי וסבל לכל תחומי החיים של האימא ושל המשפחה שלה. המילים שמסיימות את הקטע הזה, "מהמכונית הקפואה אני לא מצליחה לראות כלום" – הן המילים שמראות מה באמת קורה כאן.
נזכרתי בקטע הזה כשהתחלתי לקרוא את פרשת בהר.
בפרשת בהר פונה ה' אל משה בהר סיני (מכאן שמה של פרשת בהר) ומתאר את מה שיקרה כשבני ישראל ייכנסו לארץ. יום הכניסה לארץ הוא היום שבו מתחילות להיספר שש השנים שבהן עובד העם את אדמתו, וסופן – שנת שמיטה, שנה שבה נותנים לאדמה לנוח ולהתחדש. לאחר שבע שנות שמיטה מגיעה שנת היובל – אחת השנים הסוציאליות ביותר שקיימות ביהדות, שבה חוזרת האדמה לבעליה המקוריים. בעולם אידיאלי – אם האדמה נקנתה בסמוך לשנת היובל – מחירה נמוך יחסית. כי אנחנו יודעים שהיא תחזור לבעלים המקוריים, ואנחנו רוצים להיות אנשים הגונים, נכון? וכך זה נמשך עוד ועוד…
ולצד כל אלה מגיעה גם ההבטחה: "וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ." (ויקרא כה, יז-יח) – אם רק נהיה טובים ונעשה כל מה שאנחנו אמורים לעשות, הכול יהיה טוב! שקט ושלווה! ביטחון! שלום!
אבל לא הבטחנו לקיים
ואני לא יודעת מה ידע אז משה ומה ידעו בני ישראל, אבל אנחנו כבר יודעים שזה לא מה שיקרה. עם ישראל הוא עם תוסס מדי בשביל כל ה"לבטח" הזה. עם ישראל מסתכל סביב, רואה את העמים האחרים, את הפולחן שלהם, את החופש המיני, וממש ממש מתחשק לו גם. אבל ממש. הוא עם חכם, הוא הבין את הרעיון, היו לו כמה שנים מאושרות עם אלוהים, ועכשיו הוא רוצה ריגושים חדשים. ואולי בגלל הטבע התוסס הזה, חמישה חומשי תורה לא הספיקו כדי לסגור עניין, והיינו צריכים להמשיך הלאה, לנביאים ולכתובים, ולגלות שאכן, לא עמדנו בדרישות, וכמו שהבטיח ה', רק בהפוך על הפוך, באמת לא ישבנו לבטח.
אנחנו יודעים את כל זה מראש, כי ככה זה. הבטחה שניתנת, או ברית שנכרתת, במערכה הראשונה – יורה במערכה השלישית. כלומר, מופרת במערכה השלישית. או קודם. אבל היא בהכרח מופרת. או שקורה לה משהו רע אחר, עוד קודם. והפער בין הרצוי והמצוי – הוא שמחזיק את הקורא לאורך הספר. (ולפעמים גם הרצון לצעוק על הגיבור: "אידיוט! מה אתה עושה! דיברנו על זה!!")
**
אז איזה הבטחות אתם מבטיחים בתחילת הספר שלכם רק כדי להפר אותן מיד?
עושה לי חשק להמשיך