אי אפשר להתבלבל יותר מדי כשמתחילים לקרוא את פרשת קרח. מדובר בקנאה. אותה קנאה ישנה וארורה שמלווה את העולם מאז קין והבל. אתם יודעים מה? אולי אפילו קודם. אולי כבר מאז נאומו הלא בדיוק שוחר טוב של הנחש.
קרח, שמגיע משבט לוי, כמו משה, רואה את משה העומד בראש העם, וזה לא מוצא חן בעיניו. הוא עצמו היה רוצה לעמוד שם בראש העם. אבל לא יפה להגיד דברים כאלו, נכון? רווח אישי לא נתפס מי יודע מה. אז הוא אוסף אנשים, יש להניח שתוך מאמצי שכנוע שכוללים את הטענה שהם עצמם מקופחים, שלקחו מהם משהו, וכשמאתיים וחמישים מנשיאי העדה עומדים מאחוריו ומספקים רוח גבית, הוא מרגיש גיבור גדול ותוקף את משה ואת אהרון לאמור: "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר טז, ג).
הסוף של הסיפור הזה הוא סוף נורא. סוף טראגי.
"קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה" נאמר בשיר השירים ח, ו. ואם קרח לא הרגיש שהוא מרקד על סף השאול לאורך כל הדרך, הוא ודאי הרגיש זאת בסופו של דבר, כשהאדמה פתחה את פיה ובלעה אותו ואש ירדה מהשמיים וכילתה את מאתיים וחמישים תומכיו, ומגפה פרצה בעם שהותסס – אם כי את זה קרח כבר לא ראה.
קנאה זה רגש שבגדול כדאי לוותר עליו. הוא לא מקדם אותנו לשום מקום. אבל יש יוצא מן הכלל אחד, שהוא קנאת סופרים.
בספרה הנפלא של אן למוט, ציפור ציפור, שהוא עדיין ספר הכתיבה האהוב עליי ביותר בעולם, בפרק שהכותרת שלו היא "קנאה", כתוב כך: אם תמשיכו לכתוב, כנראה שתיאלצו להתמודד עם הקנאה, כי כל מיני הצלחות מדהימות ומסנוורות הולכות לקרות לכל מיני סופרים שאתם מכירים – סופרים איומים, ממורמרים, כאלה שלא מגיע להם – במילים אחרות, כל מיני סופרים שהם לא אתם." (עמוד 132) אן למוט ממשיכה ומתארת את הרגשות שתרגישו ואת האיחולים שתאחלו לאותם סופרים שהם לא אתם, אותם אנשים ממורמרים שהם בוודאי לא אתם. והיא כותבת מצחיק ונפלא, וכשאתם קוראים אותה – אתם מרגישים שהנה סוף סוף יש מישהו בעולם שמבין אתכם. מישהו שאפשר לדבר איתו על החיים באמת.
רגע אחרי שתקראו את זה ותצחקו ותיהנו, אני רוצה להציע גישה אחרת.
קנאת סופרים תרבה חכמה.
גם זה מהמקורות שלנו. מהתלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא כא, ע"ב. אם לראות הצלחות של אחרים מסרס אתכם – אל תסתכלו לשם. לכו לראות משהו אחר. אבל אם זה דבר שמדרבן אתכם, שנותן לכם מוטיבציה להמשיך הלאה, לכתוב עוד סיפורים, להשלים את הספר שלכם, לצאת לאור – הרי שזה דבר מבורך!
אל תוותרו על קנאת סופרים.
השאר תגובה