חנוכה הוא אחד החגים החביבים עליי. קשה לי לשים את האצבע על הגורם המדויק לכך. אם זו החנוכייה שאני ממש אוהבת, או הסופגניות והלביבות, או החופש מבית הספר (ככה זה, אהבות מעין אלה מתגבשות בשלב מוקדם בחיים ולא תמיד מהטעמים הכי עמוקים), או העובדה שיום ההולדת שלי חל ממש כמה ימים אחרי ותמיד זכיתי לפינוקים מיוחדים (טעמים לא עמוקים, כזכור).

ומעניין שקשה גם לשים את האצבע על הטעם המדויק לחג הזה. בלי קשר אליי ולאהבות שלי.

זוכרים איך ילדים חוזרים מהגן לחופשת חנוכה? עם סביבונים, עם סופגנייה, ועם הרבה ציורים שקשורים לכד של שמן. השיר "כד קטן כד קטן, שמונה ימים שמנו נתן" הוא אחד משירי החג הידועים והפופולריים ביותר.

מה עניין פך השמן?

בואו ניזכר: היוונים השתלטו על בית המקדש, ובמשך כשנתיים הפכו אותו למקום פולחן לזאוס. לאחר המלחמה שבה כבשו היהודים את בית המקדש מחדש (דבר שאגב קרה בסוכות, הידעתם?), הם הקדישו תקופה של כחודשיים לניקוי וטהרה של המקדש. מציאת פך השמן הטהור, שלא שימש לעבודה זרה, אפשרה את החזרת עבודת המקדש.

נס פך השמן המפורסם הזה, שכל ילדי הגן בישראל מכירים בעל פה, לא מופיע אפילו ברמז בתפילת "על הניסים" שנאמרת שלוש פעמים ביום בתפילות בחנוכה, ועוד כמה פעמים בתוך ברכת המזון. שם מתואר אותו הסיפור מזווית אחרת לחלוטין:

בִּימֵי מַתִּתְיָהו בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשׁכִּיחָם תּוֹרָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ וְאַתָּה, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם: רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וְאַחַר כֵּן בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת-מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל.

אף מילה על פך שמן. שמתם לב?

אז למה אנחנו מתעסקים כל כך הרבה בפך ובשמן ובחנוכייה ובסופגניות?

הרב אלישיב קנוהל ז"ל הסביר זאת באתר צֹהר בכך שחכמינו רצו להדגיש את הצד הרוחני של החג גם על חשבון הצד הלאומי, ולכן העצימו את זיכרון פך השמן על פני זיכרון הניצחון במלחמה.

עם חזרת ישראל לארצו בתחילת המאה העשרים, בזמן השלטון העות'מאני ואחריו המנדט הבריטי, היו חלוצים שהתחברו לסיפור של חנוכה ובחרו להעצים דווקא את סיפור הניצחון הלאומי.

יש לנו כאן שני צדדים של אותו הסיפור, ובתקופות שונות אנשים שונים בוחרים להעצים זווית אחת או אחרת, ולמעשה אנחנו יכולים לסיים את הדיון שלנו כאן, אבל רגע. בואו נדבר על עוד זווית של הסיפור.

איך באמת התחילה המלחמה הזאת? מתי החליטו המכבים שבאו מים עד נפש והם לא מסוגלים עוד לראות את הביזיון שחווה עם ישראל?

אם תחפשו באינטרנט את סיפור חנוכה, או אפילו את סיפור חנוכה האמיתי, תגיעו למגוון סיפורים וסרטונים, שמספרים על המלחמה. אני מודה שלא התעמקתי בכולם, אבל באחד מהם למשל ראיתי שמתתיהו היה נוכח בעת שיהודי מתייוון השתחווה לפסל זאוס, וזה מה שהעלה לו את הסעיף וגרם לו להתחיל את המלחמה.

אבל הנה סיפור נוסף שמתחבא במקורות, ואף אחד לא סיפר לי בכל שנותיי במערכת החינוך:

בתלמוד הבבלי, מסכת שבת כג ע"א כתוב: "דאמר רבי יהושע בן לוי, נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס."

נסביר: בדרך כלל נשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן – כלומר ממצוות שיש משמעות לזמן שבו מקיימים אותן, והדלקת נרות חנוכה לחלוטין תלוית זמן; ועל כן מתאים לכתוב במפורש שהן כן חייבות, ורבי יהושע בן לוי מסביר שהן היו שותפות בנס.

אבל איפה הן היו שותפות בנס? במלחמה הן כנראה לא השתתפו, וגם בעבודת המקדש לא שמענו על שום אישה מסוימת שעשתה משהו מסוים. אז על מה מדובר כאן?

מסביר רש"י: "שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה, ועל ידי אשה נעשה הנס."

מה קורה כאן?

הסיפור בשלמותו מופיע באוצר המדרשים, ב"מדרש מעשה חנוכה". מתוארת שם מסכת ארוכה של התעללויות של היוונים ביהודים, והחמרה של ההתעללויות בכל פעם, ולבסוף גזרו שכל בת ישראל שתינשא, חייבת להגיע אל ההגמון בליל הכלולות שלה. בואו נגיד את זה במילים הברורות שלנו: כל כלה חייבת על פי חוק להיאנס על ידי השליט היווני.

הנוהג המחריד הזה נמשך שלוש שנים ושמונה חודשים, שבמהלכן נערכו הרבה פחות שידוכים, כי מי רוצה לראות את הבת שלו נאנסת ביום שאמור להיות השמח ביותר בחייה (עד אז)? ואז הגיע יום נישואיה של חנה בת מתתיהו לאלעזר בן חשמונאי. זה היה אירוע גדול וחשוב שהשתתפו בו נכבדי העם, וחנה, שהייתה (כך מתברר) אישה בעלת עמדה ודעות מאוד ברורות, החליטה לעשות מעשה.

כשהתיישבו כולם לסעוד את סעודת המצווה ושקט השתרר באולם, היא נעמדה במקום גבוה, קרעה מעליה את בגדיה, ועמדה כך עירומה מול אביה ואמה וכל גדולי הדור. אין ספק שאם מישהו עדיין חשב על משהו אחר עד אז – באותו הרגע היא קיבלה את תשומת הלב המלאה של כל הנוכחים במקום. ובעיקר את זאת של בני המשפחה שלה.

האחים שלה ראו אותה כך, הזדעזעו וכבר עמדו להרוג אותה, ואז אמרה חנה: "אתם לא מתביישים? על דבר כזה אתם רוצים להרוג אותי, אבל לתת אותי להגמון, שיתעלל בי לילה שלם, זה בסדר? לדינה היו שני אחים, שמעון ולוי, שהשמידו עיר שלמה על אונס אחותם, ואתם חמישה – מתכוונים למסור אותי ככה לגוי הזה, כשאתם יודעים בדיוק מה יקרה לי שם?"

והנאום ההוא, כך מספר המדרש, הוא הניצוץ שהצית את אש המרד. הוא שגרם למכבים לצאת למלחמה.

**

מבינים למה הסיפור לא נכנס למצעד סיפורי הגננות?

אני לא יכולה להגיד שאני לא מבינה למה לא סיפרו לי את הסיפור הזה בגן, אבל אני שמחה מאוד ששמעתי אותו מאוחר יותר.

לפעמים יש לנו סיבות ממש טובות לספר זווית מסוימת של סיפור ולא זווית אחרת. לפעמים זה תוכן שמתאים פחות או יותר לקהל היעד, לפעמים זה מסר שאנחנו רוצים להדגיש או לא, ולפעמים זה עניין של אסתטיקה של הסיפור. כך או כך, זה בידינו. כשאנחנו כותבים סיפור, וכשאנחנו עושים עבודה מספיק טובה ומכירים אותו מכל הזוויות שלו – אנחנו יכולים לבחור איזו זווית אנחנו רוצים להאיר ואיזו אנחנו רוצים להסתיר. ולפעמים הזוויות החשוכות יוארו במסגרת אחרת.

אז בואו נחזור לפרויקט הפרטי שלכם: מה החלטתם, איזה סיפור אתם בוחרים לספר?