כתיבת רומן בז'אנר של רומן היסטורי הוא משימה מורכבת, שמחייבת תחקיר מטורף לא רק של מה שהתחולל בתקופה ההיסטורית שעליה אנחנו רוצים לכתוב, אלא גם את האופן שבו אנשים חשבו אז.
כדי להמחיש את המורכבות הזאת של כתיבת רומן היסטורי – הרשו לי לגלוש רגע למחוזות טיפה אחרים, אבל לא ממש…
רומן היסטורי ודיוני השבת שלנו
אחד התענוגות הגדולים בילדים גדולים, הוא השיחות שמתפתחות סביב השולחן כשאוכלים יחד סתם ככה, ובמיוחד כשאוכלים יחד בשבת או בחג. למה זה יותר שווה בשבת או בחג? קל… אין מחשב, אין טלפון, וליום אחד בשבוע האטרקטיביות שלנו ההורים עולה פלאים (זה בימים כתיקונם. בתקופת החגים אנחנו כמעט שיכורים מאגו…)
בחג האחרון יצא לנו לדבר על אברהם אבינו וסיפור עקדת יצחק. הבן שלנו העלה אותו. הוא לא הצליח להבין את הסיפור הזה. איך ייתכן שמישהו, בדעה צלולה, הולך לרצוח את הבן שלו? איך זה יכול להיות?
יש הרבה תשובות לשאלה הזאת. היא לא הטרידה רק את הבן שלנו. אבל התשובה שלא שמעתי כילדה, והיה ראוי שאשמע אז טוב שהבנתי אותה לאחרונה, היא שאנחנו בכלל לא מבינים את הסיפור הזה. אנחנו לא מבינים אותו כי אנחנו לא חיים אותו. כלומר, אנחנו לא חיים את התקופה ההיא.
כולנו יודעים שמדובר בניסיון גדול מאוד שאברהם עבר. כולנו יודעים שלרצוח זה רע. כולנו יודעים שאלוהים לא התכוון שאברהם באמת ישחט את בנו ועצר אותו מבעוד מועד. אבל כשאנחנו חושבים על זה, אנחנו לא מצליחים להבין מאיפה הרעיון הזה מגיע בכלל. איך יכול להיות שהאלוהים אומר לאברהם לרצוח את הבן שלו? איך יכול להיות שאברהם נשמע לציווי הזה? מה זאת ההזיה הזאת? מי עושה דברים כאלה?
איזה מידע חסר לנו?
התשובה שלא לימדו אותנו בגן ובכיתה א היא: הכנענים. הכנענים עושים דברים כאלה. הם עושים אותם באופן מאוד מסודר וקבוע. ואתם זוכרים לאן נשלח אברהם בתחילת פרשת לך לך? נכון, לארץ כנען (בראשית יב, ה). וזה לא שחרן מולדתו הייתה נקייה ממחזות ממין זה, אבל על הכנענים אנחנו יודעים במפורש שטבח ילדים היה חלק מהפולחן שלהם.
וכך תיאר ההיסטוריון האיטלקי אינדרו מונטלי את טקס ההקרבה הכנעני:
"כאשר היה מדובר בפיוס או בהתרפסות בפני הבעל, הם השתמשו בתינוקות שאותם הניחו בזרועות הברונזה של הפסל העצום ונתנו להם ליפול מטה אל הלהבות שמתחת. ידועים מקרים שבהם נשרפו 300 תינוקות ביום בעוד תרועת החצוצרות ורעמי התופים מכסים על הצווחות."
האם אני מנסה להצדיק משהו מהדברים האלה? חס-וחלילה! אבל על רקע התקופה המדוברת – לא היה בכך שום דבר מיוחד. יכול להיות שאברהם התאכזב, זה אפילו הגיוני וסביר, הרי הובטח לו שמהילד הזה יהיה לו זרע, מהילד הזה יצא עם שלם! ואיך זה יקרה אם הוא ימות על המזבח? אבל עצם הפעולה של הקרבת ילד – לא היה בה שום ייחוד. שום דבר מפליא או מתמיה. זה מה שעשו אז.
בואו, יותר מזה: זה בדיוק הרגע שבו לימד האלוהים את אברהם שמדובר כאן בדת שהיא שונה מכול וכול! מדובר כאן בתרבות אחרת בתכלית! העם של אלוהים לא מקריב ילדים. ואם חשבת לרגע שזה לגיטימי – אז טעית! איל – אפשר להקריב. אדם – אי אפשר להקריב. ככה זה.
והעובדה שהבן החמוד שלנו נחרד כל כך – מעידה כאלף עדים על הצלחת התרבות שלנו. במשך מי יודע כמה זמן – הקרבת ילדים הייתה דבר פשוט ורגיל, והנה, הצלחנו לשנות את זה! ברוב העולם הקרבת ילדים היא טאבו. היא דבר שלא עושים. היא דבר שאפילו לא חושבים.
*
ובדילוג קליל, בואו נעבור לרומן ההיסטורי, וליתר דיוק, לרומן הניאו-ויקטוריאני
בהקשר דומה לסיפור הזעזוע של הבן שלי – נתקלתי לאחרונה בפוסט משעשע להפליא שנותן סימנים בכתיבה הניאו-ויקטוריאנית – כלומר ספרים על התקופה הוויקטוריאנית שנכתבים היום.
הכותבת החרוצה גילתה שאין רשימה מסודרת של כללים לכתיבת ספרות ניאו-ויקטוריאנית, וכקוראת משכילה, מיהרה למלא את החסר הזה, ולפניכם תרגום הדברים:
- כל הנשים הוויקטוריאניות מהמעמד הבינוני או הגבוה מתוסכלות מינית, הצרכים הרגשיים שלהן אינם נענים, ולעיתים הן גם נתונות להתעללות פיזית. אם יש להן מזל, הרִיק שבחייהן יתמלא בעזרת: א) גבר שאינו הבעל שלהן, ב) גבר שאינו הבעל שלהן ושייך למעמד הפועלים, ג) גבר שאינו הבעל שלהן ושייך לגזע אחר, או ד) אישה שאינה, אהממ, הבעל שלהן.
- נוצרים עשויים להיות אנשים הגונים, כל עוד הם אינם אוונגליסטים. אוונגליסטים הם בכל מקרה רעים, ולעיתים קרובות צבועים.
- כל הגיבורים והגיבורות דוגלים בשוויון-זכויות לכל המעמדות, הגזעים והמינים. גיבורות נוטות במיוחד להתנהג באופן שאינו מקובל חברתית, וזה תמיד טוב.
- כל הגיבורים והגיבורות זוכים להערכה מיידית של בני המעמד המדוכא.
- כל גבר נערץ למראית עין, א) יקיים קשר מיני קבוע עם פרוצות, ב) יסתיר סוד אפל, ג) יהיה ג'ק המרטש.
- חייבת להיות בספר לפחות פרוצה אחת, שתהיה אלכוהוליסטית ו/או בעלת לב-זהב. אם הרומן עוסק בפרוצה, יהיה לה לפחות כישרון יוצא-דופן אחד שאינו קשור לעבודתה הרגילה.
- כל הילדים נתונים להתעללות פיזית, רגשית ומינית. ואף על פי כן, בבגרותם הם יהיו מבוגרים רגישים ואכפתיים.
- כל רומן המבוסס על עבודה ויקטוריאנית אמיתית, חייב לכלול בתוכו כמות נכבדת של יחסי-מין.
- חייבת להיכלל בספר לפחות סצנה אחת בשכונות של עוני מנוול, שיהיו מלוכלכות וקודרות מאוד.
- לבסוף, היחצ"ן של הרומן ישתמש במילה "דיקנסיאני" לפחות פעם אחת.
*
הרשימה הזאת מצחיקה (בעיקר קוראי רומן היסטורי והמיוחד קוראי רומנים ניאו-ויקטוריאניים שיודעים כמה זה מדויק) כי היא מראה כמה אנחנו משליכים את הדעות והעקרונות ו"מה שנכון לחשוב היום" על תקופות אחרות, אף על פי שהסבירות שדברים כאלו היו קורים בהן – היא אפסית. ואפילו סופרים שעשו תחקיר ממש ממש גדול ורציני – לא מצליחים להתאפק והופכים את הגיבורים ובעיקר הגיבורות שלהם למי שהם עצמם היו רוצים להיות בסיטואציה המתוארת.
זה הופך את הסיפור שלהם למאוד מאוד לא אמין, לעיתים אפילו מגוחך, אבל זה לא אומר בהכרח שהוא לא יימכר.
*
אז מה השורה האחרונה של הרשומה הזאת? מה המטרה של כל זה?
המטרה היא בעיקר אולי להעלות את המודעות לכך שתקופות אחרות, שלא חיינו בהן, התנהלו אחרת. זה לא אומר שאי אפשר לכתוב עליהן. זה גם לא אומר שאם כותבים עליהן – כדאי להיות מדויקים, כי אולי מה שהיה פעם פחות ימשוך את לב הקוראים היום. אולי הקוראים פחות יתחברו לזה. אבל זה כן אומר שאנחנו צריכים להיות מודעים לשוני.
ובעצם עוד משהו: כל הרשימה שראיתם קודם – היא קלישאות. והעובדה שהקלישאות האלה מופיעות בכל-כך הרבה ספרים ניאו-ויקטוריאניים מגחיכה אותם. לכתוב ספר מגוחך זה סתם חבל…
לסיכום:
- תהיו מודעים! בתקופות שונות היו הרגלים שונים כי ככה החברה התנהלה אז. וההרגלים השונים האלה לא היו ההרגלים של האנשים שכולם חשבו שהם רעים, הם היו ההרגלים של כולם. ואם אנחנו חושבים היום שזה רע, זה בסדר שאנחנו חושבים ככה היום, אבל זה לא כל כך משנה למי שחי אז, שכנראה אימץ את המוסכמות התרבותיות של תקופתו, כי זה מה שהיה. לא היה להם את מה שיש היום. פשוט צריך לזכור את זה כשקוראים משהו מאז.
- אל תכתבו קלישאות.
לכו לכתוב משהו! (לא קלישאות…)
זקוקים להשראה? מתחשק לכם השראה מפרשת השבוע? תמצאו אותה כאן!
**
מקורות:
Indro Montanelli, Romans Without Laurels, Pantheon Books, 1962, pp 80, בתוך: תרומת היהדות לעולם, מכון ידעיה, תשפ"ב, עמוד 15.
השאר תגובה