יום הילדה

זיכרונות של ילדה כעולה חדשה ..מציאות אחרת

“תסתכלו על המצחיקה עם סרט פפיון לבן על הראש”
“משקפופרית קטנה מכוערת עם עגילים של סבתא”
“פרצוף תחת לבנייה לא ראה שמש”
“ומה זה השמלה המגונדרת הזאתי? לאן היא חושבת שהיא הגיעה”?
“ועוד עם גרביים בתוך סנדלים”!!!
“ואיך קוראים לך”? שואלת ילדה כבת גילה בחצי חיוך ולשון מעוקמת.
“סילביה” היא עונה וכובשת את מבטה.
פרץ אדיר של צחוק החל מתגלגל במעגל סביבה “סילביה טלביזיה”! קרא ליצן השכונה וכל החבורה מתפקעת מצחוק ופוצחת במחיאות כפיים סוערות “סילביה טלביזיה, כמה חיכינו שתגיע כבר..הטלביזיה…”
קפואה במקומה היא עוצרת את דמעותיה…
רק לפני שבוע הושיטה יד לוהטת לאמה המודאגת כשירדו מהספינה ופסעו לעבר אולם הבאים של הנמל. החום היה מלווה בהקאות ובפריחה אדומה על פני כל גופה, מאותם סימפטומים של מחלות ילדות שבחרו להתפרץ דווקא עכשו באמצע המסע בין מדינות. מסע שלא תם ולא נשלם עם שוך סערת הגלים. למעשה, הוא רק החל…
שריקת צופר ארוכה פילחה את השקט הדק שלפני עלות השחר על פני ההר הירוק תמיד וטבעות פיח אפור נישאו ברוח החורפית והסתלסלו מתוך הארובה המחלידה אל שמים קודרים כמבשרים על בואה. הספינה הישנה והמקרטעת כבר כאן. זה עתה הגיעה לחוף מבטחים, שטה לעבר אורות קטנים המנצנצים מתוך חלונות הבנינים הפזורים למרגלותיו כנרות דולקים באפלה ומקדמים את פניה בצפייה דרוכה.
בעודה מפלסת לה את דרכה אט אט אל מקום העגינה, מתנדנדת מצד לצד כחבית נפט מלאה עד גדותיה וכאישה הכורעת ללדת, עתה יותר מתמיד היא מקרבת אל החלום את מאות הנוסעים שעל סיפונה. הגברים נושאי מזוודות ישנות קמים על רגליהם ופוסעים בצעדים בוטחים לצד נשותיהם המצועפות העטופות מעילי צמר עבים חובקות ומסוככות על הפעוטות בזרועותיהן, מזדרזות להתקדם לכיוון היציאה לרדת אל הרציף, אל החיים החדשים הממתינים להם בארץ המובטחת, אל המפגש הראשון עם קרוביהם הנירגשים לקראתם.
עד שהורשו לצאת מנמל נאפולי אל הים הפתוח, הסוער והגועש בשיאו של החורף, לעבר חופי ישראל נמלאו לא מעט חרדות. לפחות אצלם הצטמצמו הסכנות האורבות בדרך לכדי חסדי איתני הטבע לבדם, לא כמו האחרים שהעזו להקדים לעשות כעשור לפניהם ונלכדו והוטבעו עלי ידי מי שניצטוו לכך- משמר החופים הבריטי-או כמו במקרים טובים יותר בהם לא קיפחו את חייהם, “רק” הוגלו על ידם למחנות בקפריסין.
“vuoi mangiare bambino?”
שאל אותה המלצר החביב כשניכנס לחדרם מידי בוקר נושא מגש עמוס. והיא שוכבת כך במיטה מכוסה עד צוואר בשמיכות בית המלון קודחת מחום ועיני אמה חסרות האונים לא סרות ממנה לרגע. “לא! לא!” היא מסיטה את ראשה לעבר הקיר. ריח האוכל שהתפשט באוויר רק מגביר את תחושת הבחילה והיא עוצמת את עיניה ומתעקשת להמשיך לחלום במתיקות על גן הילדים שבקושי הספיקה להכיר וכבר נאלצה להיפרד ממנו לנצח, על כדור הפלסטלינה הלבן שניסתה לדייק בידיה הרכות ולהביאו לרמת מושלמות כפי שדרשה הגננת הקומוניסטית הקשוחה, הגננת שהביטה עליה בקנאה כשדיקלמה בעל פה את כל מילות שירי המולדת הזרה ובהסח הדעת אמרה לאם הגאה “…מאד מוסיקלית הקטנטונת שלך”. היא חולמת על האגסים הבשלים נוטפי העסיס שאמא קטפה מהעץ שבחצר הבית והניחה לה בתוך תיק האוכל החום מידי בוקר, אבל היא תמיד העדיפה לתת אותם בזמן ההפסקה לילדה אחרת, ילדה שהגיעה רעבה לגן.
הרופא שבדק אותה מיד עם נחיתת המטוס שהמריא מבוקרשט איבחן אבעבועות רוח.
“כן, בודאות! אמר להם, תצטרכו להתעכב כאן בנאפולי כמה ימים עד שהילדה תרגיש קצת יותר טוב ובינתיים אין לכם אישור לעלות על הספינה שיוצאת הלילה לחיפה, המחלה הזו צריכה עוד כמה ימים ועוד קצת סבלנות.. אך אל דאגה, עד שתצא הבאה בתור, הילדה כבר תבריא לגמרי”.

ושם הרחק מעבר לים, מספרת לה אמא, גרים להם כבר חודשים ארוכים סבתא ליה וסבא איציק בבברה משתוקקים מאד לראות את הילדה שעל קיומה נודע להם רק באמצעות המכתבים שקבלו מידי שבוע. בצריף הקטן שלהם, צריף עץ עם גגון פח בבברה (כך ידעו לספר שהם נימצאים בינתיים במעברה שבכפר נחום) תכין לך סבתא מרק עוף צח על הפתיליה הלבנה שעומדת על טאבורט שבור רגל וגם תוציא קיגל חם מסיר הפלא הישן ולחם מקמח לבן דק דק, לא מקמח צהוב עבה כמו שאת רגילה. ותוכלי לקטוף תפוזים ישירות מעצי הפרדס הריחניים הנימצאים במרחק הליכה קצרה מהצריף, תפוזים שהתאהבת בהם ברגע הראשון כשהגיעו ביבוא מיוחד מפלסטינה בארגזי עץ למכולת השכונתית, עטופים אחד אחד בנייר משי כמו פריטי אומנות יקרי ערך עם החותמת המכובדת
Jaffa
והילדים הו הילדים, ממשיכה ללטף אותה אמא במילותיה ובעיניה החמות, הם בטח כבר ממש ממש מצפים לפגוש אותך. הם יקבלו אותך בחיבוקים ונשיקות וילמדו אותך את כל המשחקים החדשים בעברית! כן בשפה חדשה שאת תלמדי מהם מהר מאד, וכשתעלי לכיתה א’ כבר תדעי לדבר עברית שוטפת כמו צברית וגם לקרוא סיפורים מעניינים ולשיר את שירי המדינה הצעירה ואף אחד לא יכנה אותך בשמות גנאי וימציא לך כינויים פוגעניים ומעליבים ויגיד לך שאת יהודיה מסריחה ושזה לא מקומך ושאין לך מה לחפש שם. הילדים בחיפה ירעיפו עליך אהבה ואחווה ורעות מבלי שתצטרכי להתחנף אליהם או לשחד ולכבד אותם בארוחת ממליגה דשנה כדי שלא ילשינו עליך לשלטונות שלא עשית שום דבר רע. אף אחד לא יקניט אותך, לא ילעג לך כי כולם שם כמוך קורצו מאותו החומר של אותו עם סגולה ששב מהגלות לארץ האבות, למולדת האמיתית שאליה תיכף נגיע.
והכי הכי חשוב, ילדתי, במדינת ישראל את תתחתני עם בחור משלנו ולא תתאהבי באיזה גוי ותמיטי עלינו ועל משפחתנו בושה וכלימה, חלילה. הרי במיוחד לשם כך אנחנו עושים עלייה, למלט אותך מפני הפיתויים שהיו מנת חלקנו בניכר… אתם תיבנו לכם פה בית יהודי לתפארת עד עולם.
עוד מעט קט ואת שם בארץ חמדת, במקום מחבק ובטוח שבו תוכלי לצמוח ולפרוח בחופשיות כשאת מותירה מאחור את אבק זיכורונות הזוועה של סבך העקוד וקברי אבותייך הפזורים לאורכה ולרוחבה של אירופה.
אולי נגור בכפר אתא או בטירת כרמל באוהלים גדולים יחד עם משפחות אחרות של עולים חדשים או בצריפי עץ עם גגונים לוהטים בימי הקיץ, ובחורף נשים גיגית גדולה באמצע החדר וטיפות הגשם ירקדו על הפח וינגנו לנו מנגינות נפלאות לפני שיזלגו ישר לתוכה וימלאו אותה מבלי להציף לנו את הרצפה והמיטות…
עיניים סקרניות מציצות מבעד לחלונות האוניה העוגנת בעיר היפה בישראל הצעירה, תרות אחר פנים מוכרות בין קהל מקבלי הפנים.
“שכה אחייה זה אתה יענק’ל..”!
“רוחלה, תודה לאל! כמה התגעגענו..”
“הו, ב”ה אתם סוף סוף כאן..חיכינו לכם בכיליון עיניים…”
חיבוקים ונשיקות, צחוק ודמע ..התרגשות גדולה כמו שרק משפחות שהופרדו זה מכבר וזכו להתאחד יודעות להעריך.
סבתא ליה וסבא איציק לא היו שם.