יום החמות

""נחמה! לא לענות!" שוב הופיעה שמה של חמותו על צג הנייד, מה קורה עם רינת שלי ? הוא חשב.

בשחר זרחה החמה ונשבה הרוח נתפזרו העבים ונתנגבה הארץ.
והיו החיילים בבסיס יוצאים ועוסקים במלאכתם וצוהלים לקראת החמשוש הבא ומתרגש עליהם, שמחים בשמש החורפית ובשבוע המתכלה לאטו.
בצוהרי היום, בשעת בין הערביים, רוח עצלות הסופש משתלטת על הכול, ואין אחד מתחיל מלאכה חדשה, ומלאכה שהחל אין ממהר לגומרה. והיו החיילים של דויד שלוש מביטים במחוגי השעון כאילו הזמן קפא מלכת, ותוהים אימתי יהין הנגד לשחררם לביתם.
דויד שלוש גם הוא היה דרוך ומוכן, ממתין במשרדו, מקווה שלא יחליט המפקד שוב לקלקל ולהנחית פקודה לביצוע דקות מעטות לפני החמשוש.
ברבע לארבע, התקדרו שמים בעבים ונעשה רקיע מפוחם כשולי קדירה, וסערה התרגשה לבוא, ברקים חישמלו והבזיקו וקול הטלפון המטרטר נבלע בתוך הלמות הרעמים. דויד היסס והרים את השפופרת, על הקו הייתה הרלש"ית של המפקד, ההנחתה הגיעה, עליו להכניס את כל כלי הרכב הרכים לסככות. נגוזה תקוותו להישאר יבש. עטף עצמו במעיל הרוח שאינו מגן הרבה בפני הסערה המתקרבת, וכינס את חייליו לביצוע המשימה. הוא רטן בפני עצמו על הפקודה שאחרה לבוא והם קיללו בשפה שאינה ראויה לעלות על הכתב.
הוא ביצע את המשימה כמי שקפאו שד, ושלח את עוזרו שמואל הקטן ושני חיילים להכניס לסככות את כלי הרכב, והם נשמטים הימנו ונמנעים לצאת החוצה שמא חלילה יירטבו מדיהם.
הוא מתחנן, ומאיים והם מתרצים.
הוא כועס על עצמו שלא חשב לבצע משימה זו ללא הוראת המפקד, והם כועסים שלא עלה בידיהם להסיטו מהמשימה. ומתפללים להפוגה בגשמים ומייחלים שהחמשוש שלהם לא ייפגע, ורק שמואל הקטן המושבניק שמח בגשם שמרווה את האדמה.
רטוב ורועד מקור חוזר דוד למשרדו לאחר מחצית השעה. הנייד על מכתבתו מראה שש שיחות שלא נענו, על הצג מככבות ארבע שיחות מ"רינת אשתי האהובה" ועוד שתי שיחות מ "נחמה, לא לענות", מראה השיחות שלא נענו גורמים למפלס הלחץ לעלות, מתקשר מיד ל"רינת אשתי האהובה" שומע אנחות ברקע, וקולה המעצבן של נחמה חמותו גוער בו :- "איפה אתה כשצריכים אותך, לרינת יש ירידת מים, ואתה משחק בחיילים בצבא".
לא הועיל לו הכבוד הרב אותו רכש בכישרונו ובדרגתו בצבא, וברגע אחד התמוסס ונגוז למשמע קולה של חמותו. כמה התאמץ לשוות לקולו חיתוך דיבור סמכותי, כמה השתדל לחקות עמידה וצורת הילוך של המפקד הבוטח בעצמו. והנה ברגע קט כהינדוף עשן מתאדה בטחונו וכהינמס דונג מפני אש נמס קולו. מתכנס בתוך המדים שלפתע נראים גדולים עליו בכמה מידות.
דויד משאיר הוראות קצרות לעוזרו ושועט לעבר מכוניתו. חולף בדרכו על דבוקת חיילים שמצטופפים מתחת לסככת הטיפולים שאינה מצליחה להגן מפני הקור אך משאירה אותם יבשים, והם תמהים על דויד מפקדם שמוצא לו זמן ועת לפסוע בעיצומו של המטר הכבד.
קולה הצורמני של נחמה עדיין מכה בו, הש"ג בשער רואה את החיפזון שהשתלט על דוד הנגד מסככת החימוש, הנגד השקט השקול והאדיב, נראה כעת רטוב עד לשד עצמותיו, ממהר ומוטרד, ופוסע לכיוון היציאה בניגוד גמור להוראה שקיבל ממפקד הבסיס, וחוכך דעתו אם לעכבו, אך מבט אחד תקיף שתוקע בו דויד מבהיר לו כי אין עיתותיו למשחקי שליטה ומאפשר לו את היציאה.
דויד אינו יודע את נפשו אם לנסוע לביתו, או שמא עדיף לקצר מרחק ולהגיע ישירות לבית החולים.
אותה שעה הייתה רינת נאנקת בציריה, "מה אמר דויד שלי? שואלת את אמא נחמה, וזו תשובה אין בפיה. "הוא בא לפה, או שנזמין אמבולנס ?התקשרי אליו שוב" ונחמה מתקשרת לדויד, רינת חוטפת ממנה את הנייד כשדויד עונה. ואומרת לו קצרות "בא לפה".
גשם שוצף על זגוגית המכונית, ותנועת הווישרים במהירות המרבית אינה מאיצה את תנועת המכוניות המתנהלת לאטה. גם ניסיונו לזגזג בין טורי המכוניות לימין ולשמאל נידון לכישלון. ודומה עליו כי תמיד הטור אותו עזב הרגע מתקדם מהר יותר. בדרך כלל היה אוחז בנתיב הימני, מתנהל לאטו, נותן למטורפים שמחליפים נתיבים לעקוף , לפרוק זעמם על הכביש. היום לא עת שיקול הדעת, והנחת מתחלפת בעצבנות, עובד לנתיב השמאלי ומנסה לעקוף, ונסער שדווקא עתה משאית כבדה חותכת מימין, מתיזה על מכוניתו עיסת בוץ ומים מהולים בשמני כביש ופיח. מפעיל ווישרים ומקלל נמרצות את הנהג מהימין הסהרורי , וחוזר לנתיב האמצעי והג'יפ מהשמאל בדיוק עוקף וגם השמאלני הזה לא יוצא נקי מקללה שעולה על שפתיו.
הוויז מבשר לו שפקק נוצר בהמשך הדרך. כאילו שלא יודע. מהסס אם לכבות את הוויז ולהיות קשוב לטלפון, או להירגע ולהישמע לוויז.
עוד הוא מהרהר בינו לבין עצמו, נדלקת לו נורת הדלק, וחושב שמחד גיסא ,אמנם יש לו עוד כמה ליטרים רזרבה אך מאידך גיסא עוד ארוכה הנסיעה לבית חולים, ולא עולות לו, בזה הרגע תחנות תדלוק על הדרך לבית החולים. בלית ברירה פונה לעבר התחנה הראשונה. חמש עמדות תדלוק, כולן תפוסות בצד השמאלי , הצד של הנהג, כמו גם מכוניתו הוא. הגשם מכה ללא הרף, הנהגים אינם מוציאם את אפם מתוך החמימות של המכונית וממתינים בשלווה לבוא המתדלק.
בימים כתיקונם, היה ממתין אף הוא בשורה, עתה אין השעה כשרה למתינות, מחנה את רכבו בצידה האחר של המשאבה ומושך את צינור התדלוק מעל המכונית. למזלו הצינור מספיק ארוך והוא מצליח לתחוב את הפייה לטנק הדלק.
עכשיו צריך להפעיל את המונה, לשלם. אץ רץ למכונית ומוציא את הארנק ומכניס את כרטיס האשראי בעמדה האוטומטית בשירות עצמי. מגהץ את הכרטיס שוב ושוב והמכשיר מציג הודעה בנוסח "המכשיר לא קרא את הכרטיס", הופך את הכרטיס ומנסה ושוב נדחה, מיואש תר בעיניו אחר מושיע ועזרה.
הטלפון מצלצל " איפה אתה?"
והוא "בדרך"
היא "תבוא מהר" וקולה נבלע בצליל המבשר לו סוף סוף שכרטיס האשראי נקרא, מדלג על הקלדת מספר רכב, ולוחץ על המקש המשך
"אני לא יכולה לחכות יותר, אני מתפנית עם אמבולנס" שומע במעומעם את רינת
היי, חיילצ'יק, אסור לתדלק עם טלפון דולק , לא שמעת על ההיא שהתלקחה מניצוץ מהפלאפון בתדלוק? – צועק עליו המתדלק מצד שני. דויד מניח את הנייד וסוף סוף מצליח לתדלק את האוטו, התדלוק בצדו האחר של המשאבה, מותיר אותו מחוץ לגגון המכסה חלקית את התחנה ,והגשם צולף בו ללא רחם, חוזר למושב הנהג רטוב ומבולבל, על הצג עוד שיחה שלא נענתה מ "נחמה, לא לענות ".
נכנס לאוטו ומנסה להניע עם המפתח בהסוויץ', ונזכר כי שכח אותו בתוך המכסה של טנק הדלק, יוצא שוב , נרטב שוב, חוזר ומתניע ושועט לבית החולים. התנועה בכביש אינה מתרגשת מחיפזונו, ונעה לה בעצלתיים, עיניו על הכביש, על ההגה, ואז נזכר כי את הארנק שכח אותו על גג המכונית. זוכר שהוציא את הכרטיס האשראי לתדלק, לא זוכר אם החזירו לכיס מכנסיו, ממשש את כיסו האחורי תוך כדי נהיגה, מתחיל להזיע כשאינו מוצא את התפיחה הבולטת תדיר המעידה על מקומו הטבעי של ארנקו, וממשש את הכיס הפנימי בז'קט הרטוב, ואת המושב הריק שלצדו. רגלו רועדת על דוושת הגז וברקס חלופות, עיניו תרות אחרי הארנק וברגע האחרון בולם בשנייה האחרונה לפני שמכוניתו נתקעת במשאית לפניו שבולמת בפתאומיות, ומה חשוב כעת ארנק בזה הרגע, חיים מול פרנסה, חיים שלו וחיים של אשתו וחיים חדשים שעומדים לבוא לעולם. אבדן הארנק נראה לו כעת כחלופה טובה יותר מקיפוח חיים בתאונה טיפשית או חלילה בלידה שתסתבך. מנסה להרגיע את הלמות פעימות החזה, ומסדיר נשימותיו וכעין תפילה המגשימה עצמה, הגשמים מראים סימני החלשות, וחמה מבצבצת לה בין העננים.
*
עוד חמש דקות והוא מגיע. מקווה למצוא חנייה במהירות, לענות לנחמה? או להמשיך קדימה? לספוג עלבונות או לקחת אחריות?
מצליח להיכנס לחניון בית החולים, הלחץ הולך וגובר, מחפש אחר חנייה, אין!
החניון תת קרקעי קומה מינוס אחת, נע במעגלים, אין חנייה. אין לו זמן לחכות , יורד לקומה מינוס שתיים. קומה מינוס שלוש, רואה מרחוק אישה הדורה, דוחפת כיסא גלגלים ומעליו עמוד אינפוזיה תלוי כקופה של שרצים. היא מתנהלת לאיטה, נראה שהולכת מהמעלית לכיוון רכבה. יש לה את כל הזמן שבעולם. דוחפת לאט את העגלה, לוותר? לחפש חניה אחרת?
הטלפון על הצג שוב רוטט, והוא מחליט לא לענות. הוא כבר ימצא את מקומו, ימצא נחמה . שניות אחרונות, ואז רואה את ההודעה על הצג..
"מזל טוב, זאת בת, לילדה ולרינת שלום."