עותקי חובה

עותקי חובה – יש דבר כזה!

הדבר שהכי ריגש אותי בתהליך הפקת הספר שלי, לכתוב מבראשית, היה לראות אותו מגיע לכאן בארגזים משוריינים בכמות אדירה של ניילון נצמד על רפסודה. זה ריגש אותי כל כך שלא התאפקתי רגע וסחבתי בערך מחצית מהם הביתה. האנדורפינים, הידועים גם בשם "סם האושר", הציפו אותי כליל, ועברו כמה שעות עד שהתגלה האסון הזמני שחוללתי לגב שלי…

הדבר המרגש הבא היה לשלוח את עותקי החובה לספרייה הלאומית.

מה הרעיון במסירת עותקי חובה לספרייה הלאומית?

הספרייה הלאומית אוספת זה 125 שנה כל פרסום מכל סוג שהוא שיצא לאור בישראל. המטרה היא תיעוד התרבות הישראלית למעננו ולמען הדורות הבאים.

הספרייה הלאומית אוספת כל פרסום, ולא משנה אם יצא בהוצאה מסחרית או בהוצאה פרטית, ללא הבדל שפה, נושא, מדיום או איכות, ואינה מפעילה כל שיפוט ערכי או אידיאולוגי. והחובה לשלוח לה עותקים ללא תשלום מבטיחה שכל פרסום שיצא בארץ יהיה בה. אין תקציב מוגבל, ואף אחד לא יכול לפסול את הספרים שלכם משום סיבה שהיא. החוק מבטיח את עקרון חופש הביטוי ומונע צנזורה.

אשכרה יש חוק כזה?

ראשיתו של החוק היא בפקודה בריטית משנת 1924. זה היה חלק מפקודת העיתונות, ולפיה נמסרו עותקים למחלקת החינוך ולמושל המחוז שבו הודפס הספר.

לאחר קום המדינה, בשנת 1953, התקבלה הפקודה כחוק בישראל בשינויים מסוימים. על פי החוק של 1953, הייתה חובה למסור ארבעה עותקים. אחד הופקד בגנזך המדינה, אחד בספריית הכנסת, ושניים בספרייה הלאומית.

בדצמבר 2000 שונה החוק שוב. הוא הוחל גם על פרסומים אלקטרוניים, אך מאז אנחנו חייבים לשלוח שני עותקים בלבד. אחד מהם מועמד לרשות הציבור לעיון, והשני מאוחסן בתנאים מיוחדים שיבטיחו את שימורו הטוב במשך שנים רבות.

אבל למה זה חוק? זה לא קצת מרתיע?

גם אני מתנגדת לחקיקת יתר. בהחלט. יש עניינים שאני מאמינה שצריכים להישאר בידי השוק החופשי – של המוצרים, של הרעיונות, של היחסים שבין אדם להוריו ולילדיו וכן הלאה וכולי.

אבל החוק הזה ספציפית מרגש אותי ממש.

שלחתי את שני עותקי החובה שלי לספרייה הלאומית בהתרגשות רבה, ואת ההודעה על קליטתם נראה לי שאני הולכת למסגר ולתלות על הקיר. אני מניחה שהוצאות ספרים גדולות שומרות את זה בקלסרים, או בתיקיות אלקטרוניות. זה באמת לא נראה חגיגי במיוחד. אבל אתם יודעים איך זה, אין חוק (תודה לאל) שאומר מה מותר ומה אסור לתלות בבית, ואני בוחרת לתלות את מה שגורם לי שמחה, והמסמך המסוים הזה משמח אותי. הוא גורם לי להרגיש שנגעתי בנצח.

ובלי קשר להתרגשות שלי – כמו שכתבתי קודם – זה מה שמבטיח שלא "ייגמר התקציב" בדיוק לספר שלכם, גם אם הוא לא תואם (במקרה הטוב) את האידיאלים המסוימים של מנהלי הספרייה כרגע. אז הרווח כולו שלנו.