במסכת גיטין דף נה ע"ב פותחת הגמרא בסדרה של סיפורי חורבן – השנה אנחנו לומדים אותם (במסגרת הדף היומי) בשלושת השבועות, ואין מתאים מזה – והסיפור הראשון הוא על קמצא ובר קמצא שמהמעשה שאירע בהם התגלגל חורבן ירושלים.
קמצא ובר קמצא – מעשה שהיה כך היה:
לאדם אחד היה חבר אהוב ושמו קמצא ואויב ושמו בר קמצא. ערך אותו אדם סעודה גדולה וביקש מהמשרת שלו להביא לסעודה את אהובו. הלך המשרת והביא לסעודה את שנואו (בטעות? בכוונה? הגמרא לא אומרת). ראה המארח את שנואו יושב בסעודתו, ואמר לו: מה אתה עושה כאן? לך! אמר לו: אני כבר כאן, בבקשה אאל תבייש אותי לעיני כל המסובים, תן לי לישאר כאן ואשלם לך על כל מה שאוכל ואשתה. ענה לו: לא. אמר האורח: אשלם לך מחצית מהסעודה כולה, בבקשה אל תבייש אותי. אמר לו: לא. אשלם לך את כל הסעודה כולה, אמר האורח. בעל הסעודה סירב גם לכך, תפס אותו בכוח והוציא אותו החוצה לעיני כולם.
סיפור קשה, והוא עדיין לא נגמר.
נשאר בר קמצא בחוץ, מבויש, וחשב לעצמו: ישבו שם חכמי ירושלים, ראו את בעל הבית מבזה אותי, ולא אמרו דבר. סימן שהם מרגישים בנוח עם מה שקרה. אלך ואלשין עליהם אצל המלך. הלך לקיסר ואמר לו: מרדו בך היהודים. ענה לו הקיסר: איך אדע שאתה דובר אמת? ענה לו: שלח להם קורבן ותראה בעצמך אם הם יקריבו אותו או לא. שלח הקיסר עם בר קמצא עגל משובח, ובדרך הוא הטיל בו מום – אשר נחשב למום שפוסל מהקרבה רק בעיני היהודים. התלבטו החכמים אם להקריב את העגל כדי לא להסתכסך עם המלכות או לא, והחליטו שלא, כי אי אפשר להקריב קורבן שיש בו מום.
אבל זה עדיין לא סוף הסיפור!
הייתה לחכמים התלבטות נוספת: האם להרוג את בר קמצא! למה? מתוך החשש שהוא ילך להלשין לקיסר שלא הקריבו את קורבנו. כאן התערב רבי זכריה והכריע שלא להרוג אותו.
בר קמצא כמובן הלשין לקיסר, הקיסר הבין כי אכן מרדו בו היהודים והחריב את ירושלים, ומסקנת הגמרא היא: "אמר רבי יוחנן, ענותנותו [סבלנותו] של רבי זכריה בן אבקולוס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו."
***
הסיפור הזה מסופר כבר בגני הילדים בגרסה כזו או אחרת, אבל זה לא סיפור פשוט בכלל ופרשנויות רבות נכתבו על אודותיו, שלא נצלול אליהן כעת.
אבל אחד הדיונים המעניינים שמנהלים הפרשנים הוא: מי אשם?
האם בעל הבית אשם?
המשרת – שטעה(?) והביא את האדם הכי לא נכון שהיה יכול להביא?
בר קמצא – שבא מלכתחילה, שלא קם והלך, שהלך להלשין אצל הקיסר?
חכמים – שישבו ושתקו?
או בכלל רבי זכריה – שהסבלנות שלו הייתה הקש האחרון?
והנה התרגיל שלשמו התכנסנו:
- ספרו את הסיפור מנקודת המבט של אחד האשמים האפשריים
- כתבו ויכוח בין שניים מהאשמים האפשריים
- ספרו את הסיפור מנקודת מבט של צופה מהצד
יש כאן כל כך הרבה אפשרויות…
מוזמנים להעלות מה שכתבתם בתגובות!
רוצים תרגיל אחר? כאן תמצאו תרגילים למכביר!
השאר תגובה