אז מתברר שכן, יש דבר כזה. פנטזיה יהודית היא זירה ספרותית חדשה שווה בדיקה גם אצל אנשים שמדף הפנטזיה הוא לא הראשון שהם ניגשים אליו בספרייה או בחנות הספרים (ואולי בכלל לא).

הספר הראשון שקראתי בז'אנר הזה הוא "חרשתא". והדבר הכי חד משמעי שאני יכולה להגיד על חרשתא, הוא שכזה עוד לא קראתי. במובן הכי טוב שיכול להיות. ואני חושבת שהחידוש הגדול ביותר שיש בו הוא אוסף הדמויות שבו.

נתחיל מהדמות הראשית. אופיר, גיבורת הספר, היא בת שירות. זה לא שלא יצא לי לקרוא על בנות שירות. אפילו יצא לי לערוך לפני כמה שנים ספר שבמרכזו בת שירות, ובכל זאת – זה לא אפיון רווח בספרות. שלא בצדק בנות שירות לא מקבלות ייצוג מספק בספרות העברית.

ואני חייבת להגיד שאני ממש אוהבת את הדמות הזאת. גם בחיים וגם בספרות. בנות שירות זו איזו הארכה של גיל ההתבגרות – שוב, במובן הכי טוב שיכול להיות. בנות שירות מגיעות לשירות שלהן בתחושה – לא, בידיעה – שהן באו להציל את העולם. והן גם מאמינות שהן יכולות. וגם אומרים להן את זה – בתיכון, וכנראה יותר באולפנה, ולאורך השנה. במשך שנת או שנתיים השירות הן עוברות מסע. הן מגלות שהן כנראה לא יצילו את העולם, תובנה שעשויה להיות שוברת לב, ועדיין, יש דברים שהן יכולות לעשות. וזה במידה רבה התהליך שעוברת אופיר לאורך הספר. זה סיפור קלאסי של מסע הגיבור, אבל זה גם מאוד מאוד מציאותי, לפחות מהבחינה הזאת; ונראה לי שכל מי שעברה שירות לאומי, או מכירה בנות שירות לאומי, יכולה להתחבר לסנטימנט הזה בקלות רבה.

לצידה של אופיר פועלות דמויות נוספות, שמה שכל כך מגניב בהן הוא המגוון שלהן, ומה שכל כך מרגש בהן הוא הכבוד שהן מקבלות בספר, גם אם לא מאופיר. הכבוד שקיבלה קורל – הדמות הצעירה ביותר בעלילה – מצא חן בעיניי במיוחד.

והדמויות שבהן טמון החידוש הגדול ביותר בספר הזה הן כמובן השדים. נבל שהוא בעצם אלפי נבלים שנלחמים באופיר ובחבריה. השדים הללו, שמיובאים מהתלמוד, הם ייצוג ראשון של איזה תת־ז'אנר של פנטזיה בהיבט מאוד יהודי (ובה בעת אלילי…) ומאוד ייחודי. דמויות כאלה באמת מעולם לא קראתי בספרות (כן קראתי בתלמוד) והמעבר הזה מכתבי היהדות אל הפרוזה העכשווית הוא מרתק.

הספר לא כבש אותי בסערה. כדרכם של חידושים – לוקח קצת זמן לעכל אותם, ואני יכולה לקרוא פנטזיה, אבל לרוב לא בוחרת לעשות את זה. אבל אחרי הכך־וכך עמודים ראשונים – כבר הייתי לגמרי בעניינים. לא בעניינים, שקועה. שקועה עד כדי כך שנבהלתי כשפנו אליי, וסירבתי לעזוב את הספה עד לעמוד האחרון.

 

מ"חרשתא" עברתי מייד ל"מסכת תהום". מייד מהסוג של לסגור אחד ולפתוח את השני, בלי לנשום באמצע. טוב, כמעט.

"מסכת תהום" של איל חיות-מן המוכשר הוא ספר שונה לחלוטין. גם הוא מוגדר כפנטזיה יהודית, והמחבר שלו חבר באותה קבוצת "שעטנז" שבה חברה יהודית קגן. בחלק ה"תודות" של ספרה הגדירה אותו קגן כ"בן־דוד". אבל לקח לי הרבה זמן להבין מה מצדיק את ההגדרה. מסכת תהום גולש למחוזות הפנטזיה רק ממש בסופו. עד אז הוא יותר רומן היסטורי – מהסוג שמי ייתן וירבו כמותו בישראל.

ייתכן שאחד הדברים שמשכו אותי אליו יותר מכול הוא הזירה שבה הוא מתרחש. מרבית העלילה של מסכת תהום מתקיימת בלוד התנאית. לוד שאחרי חורבן הבית, שבה מנסה היהדות לבנות את עצמה מחדש אחרי אובדן המקדש. לא ידעתי את הדברים האלה על לוד עד לפני שלוש שנים, והחיים שחיות־מן מפיח בה מרתקים. לאורך הקריאה כולה מצאתי את עצמי תוהה ללא הרף מה ממה שכתוב כאן קרה ומה בדיון. כלומר, די ברור שהדיאלוגים בין אלישע בן אבויה, גיבור הסיפור, ורבי אליעזר בן הורקנוס למשל, הם לא תמלול של איזו הקלטה היסטורית שנמצאה בחפירה האחרונה, ובכל זאת – מה ממש קרוב למציאות, ומה מגיע ממוחו הפורה ומחירותו היצירתית של הסופר? אילו מהיחסים – של קרבה, של יריבות – נטועים בקרקע המציאות, במקורות, ואילו בצורך לספר סיפור שלא יאפשר לקורא להוריד את הספר מהיד? (וכמעט לא הורדתי, כך או כך זה עבד…)

התחושות האלו ליוו אותי גם כשגלשנו אט־אט אל הפנטזיה. שוב ושוב שאלתי את עצמי מה כאן מגיע מהקבלה (חיות־מן הוא ד"ר לקבלה, זה בטח מאפשר וגם מחייב באיזה שהוא אופן), ומה המצאה נלוזה שמנצלת את העובדה שאני שבויה בסיפור לחלוטין וכבר מוכנה להאמין לכל דבר?

 

לסיכום, זירת הפנטזיה היהודית היא חדשה. אני אפילו לא בטוחה שאני מוכנה לקרוא לדברים האלה פנטזיה – כי הם כל כך הרבה יותר מכל פנטזיה מיובאת שנתקלתי בה עד היום. השם הזה נשמע כמעט כזילות של הז'אנר. אני מוכנה להתפשר עליו רק כי עדיין לא מצאתי לו תחליף ראוי (מאגיה? מיסטיקה? עדיין דרוש עיון). אבל עזבו את השם – זו זירה מרתקת, ואני לגמרי מתכוונת לקרוא את הספרים הבאים שיצאו בתחום הזה. כנראה שלפחות כל ספר שמגיע מהקבוצה הזאת, "שעטנז".

ז'אנר הפנטזיה היהודית פחות מדבר אליכם? כאן תמצאו אפשרויות נוספות.