קורונה בעולם, וכולנו בבית. הורים וילדים. לא בחרנו בזה, אבל זה מה יש, ובתוך המצב הזה שלא התכוונו אליו, נוצרים אצלנו כל מיני מנהגים ומסורות שסופם מי ישורנו, ואחד מהם הוא צפייה משותפת בפרק מסדרה.
בחרנו סדרה שיש בה הרבה עונות והרבה פרקים בכל עונה, שמתכתבת עם סרטים שכבר ראינו, ואנחנו מקפידים להתאסף מדי יום ולראות יחד פרק אחד. (לסקרנים – סוכני שילד מבית מרוול). זו סדרה כל כך מותחת וכל כך מגניבה, ואנחנו צריכים לגלות הרבה אחריות כל פעם מחדש ולא להמשיך לפרק הבא, אבל זה מאוד חינוכי לגלות אחריות, אז אנחנו מתנחמים בזה.
בשלב שבו אנחנו נמצאים כרגע, אחת הגיבורות קיבלה כוחות מיוחדים שאין לאנשים אחרים וגם היא עצמה לא יודעת מה לעשות בהם. הדבר שהיא הייתה הכי הכי רוצה הוא להיפטר מהם. להחזיר את המצב לקדמותו. למחוק את הרגע שבו נקלעה למקום שהביא אותה למצב הזה; למצוא תרופה שתחסל את הדבר הזה שרוטט בתוכה; אבל זה לא אפשרי. זה הייעוד שלה, וזה לתמיד. ובתוך המציאות הזו היא צריכה להתחיל ללמוד שוב מי היא ומה המקום שלה בעולם.
ובצירוף מקרים מופלא נקרא השבת את פרשת אחרי מות, וגם אותה קשה להבין בלי לדבר על ייעוד.
הפרשה נפתחת כך: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (ויקרא טז, א) ה' מדבר אל משה לאחר מות שניים מבניו של אהרון, תיאור הזמן מאוד ברור, וכולם יודעים בדיוק מה קרה לפני רגע. ואני מניחה שגם אתם, כמוני, מצפים לאיזו שהיא התייחסות לטרגדיה הזאת. אבל אין. אין שום התייחסות. האירוע הנורא הזה – נשאר בגדר תיאור זמן, ובפסוק הבא כתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת." (ויקרא טז, ב) ומכאן ואילך מדובר בעבודתו של אהרון הכהן הגדול במשכן.
עניינים כרגיל.
אני קוראת את ההמשך, ומקבלת את התחושה שאהרון פועל בתוך הסיטואציה באותה כוונה שבה פועלת בובה על חוטים. מובן שהוא אדם ראוי, מובן שהוא מתאים לתפקיד, אבל הוא לא מחליט כלום. הדברים רק נעשים דרכו.
בהמשך הפרשה אנחנו מגלים שלא רק לאהרון יש ייעוד. לכל בני ישראל יש ייעוד: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם." (ויקרא יח, א-ה)
לבני ישראל יש ייעוד. אם הם יתנהלו בהתאם לייעוד שלהם – "וָחַי בָּהֶם"; ואם לא – לא.
אין חיים שמנותקים מייעוד. אדם שמנותק מהייעוד שלו – מנותק מעצמו, והחיים שלו אינם חיים.
**
בחיים – לא תמיד אנחנו יודעים מה הייעוד שלנו. ייעוד זה עניין מסובך. אבל בספרים שלנו – אנחנו המחליטים. הכול נעשה הרבה יותר ברור.
ואם אנחנו זוכרים את עניין הייעוד כשאנחנו כותבים, אם אנחנו מבינים את המהלך שבו הגיבור שלנו מנסה לברוח מהייעוד שלו ומגלה שזה לא יעבוד, שחייו אינם חיים אם הוא לא מגשים את הייעוד שלו – אנחנו מעניקים לספר שלנו עוד משמעות.
תנו לספר שלכם עוד משמעות, תנו לו ייעוד.
השאר תגובה