הבינה המלאכותית – או בשמה הפופולרי: AI – עומדת לתפוס נפח הולך וגדל מעולם הספרות. איך מתמודדים עם זה?

את הדברים שאני כותבת כאן שמעתי ממישהי שאם היא כותבת כמו שהיא מרצה – אני חייבת לקנות את כל הספרים שלה. שמה Cindy Dees ושמעתי אותה בהרצאה המסכמת של כנס הסופרים PNWA שמתקיים מדי שנה בסיאטל.

סינדי סיפרה שביקשו ממנה הרצאה מלאת תקווה. טוב, זו ההרצאה המסכמת של הכנס, והם רוצים שאנשים יבואו גם בשנה הבאה – תקווה זה חשוב. היא החליטה לדבר על AI. ספוילר: לא מעורר תקווה. אבל הישארו איתנו, אלה דברים שאנחנו צריכים לדעת. ועוד ספוילר: יש בכל זאת קצת תקווה בסוף.

סינדי זכתה מן ההפקר ב (או חינכה היטב…) בת אינטליגנטית שיום אחד לא מזמן פגשה עורך דין שעובד באמזון והתפקיד הספציפי שלו הוא לוודא שמחולל הספרים שלהם, AI כמובן, לא יעבור על חוקי זכויות יוצרים. הבת המוצלחת הבינה מייד שכדאי לה לנהל שיחה קצת יותר מעמיקה עם עלם החמודות, עדכנה את אימא שלה שהיא עומדת לדבר איתו כדי לשמוע ממנה איזה שאלות שהיא לא חשבה עליהן כדאי שתשאל, וחזרה עם מסקנות. הנה הן לפניכם.

אמזון עובדת בימים אלו ממש על תוכנת AI שתייצר ספרים. התוכנה הזאת היא פנימית של אמזון, אין לנו גישה אליה. איך זה עובד? שאלה מצוינת. הנה כך: לתוכנה יש כך וכך קווי עלילה. העובד האמון על יצירת הספרים נכנס לתוכנה ומזין את ה"סקין" – אישה ממעמד כזה, גבר ממעמד כזה או אחר, בתקופה הוויקטוריאנית או האליזבתנית (או כל תקופה אחרת, אלה סתם דוגמאות) זה קורה בסקוטלנד, הגבר מנסה להתאבד והאישה מצילה אותו, ועוד כהנה וכהנה מאפיינים. הוא לוחץ על Send או Generate או כל שם אחר שהכפתור הזה קיבל, התוכנה מצליבה את הסקין עם אחד מקווי העלילה, וכעבור דקות ספורות הספר נמצא בתיבת המייל של הסופר־עובד־אמזון הנרגש (או העייף מכתיבת כל כך הרבה ספרים כל יום), מוכן לפרסום.

התוכנה הזו מייצרת 10,000 ספרים בשעה.

תנו לזה לשקוע.

היא עדיין לא מוכנה, אבל שוב, על פי מידע פנימי, זה לא ייקח עוד זמן רב. לפי מידע רשמי זה ייקח עוד ארבע שנים. בפועל כנראה מדובר בשנה–שנתיים.

והספרים האלו יהיו לא רעים בכלל. למעשה, התוכנה בנויה כך שהספרים שהיא תייצר הם כאלה שיקבלו דירוג של 4.4 לפחות.

תנו גם לזה לשקוע.

והספרים האלה יציפו את אמזון. יציפו. והם בוודאות גבוהה למדי ייכנסו ל־Kindle Unlimited.

למי שלא מכיר – Kindle Unlimited זה בעצם מינוי לקריאת ספרים במכשיר קינדל, וזה עובד ככה: הקורא משלם 11.99$ בחודש (אם זה עתה קניתם קינדל אתם מקבלים את שלושת החודשים הראשונים חינם), ותמורתם הוא יכול להוריד כמה ספרים שמתחשק לו. ללא הגבלה. לאנשים לא עסוקים מדי שקוראים ספר ביום ואפילו יותר – זה דיל מטורף.

מהצד של אמזון וסופריה הנאמנים זה נראה ככה: כל מנוי משלם את הכמעט 12 דולר לחודש. זה נכנס למין מאגר כזה, אמזון מזרימה לשם סכום מסוים גם היא, ובסוף החודש הסכום מתחלק לכל הסופרים שספריהם נקראו באותו החודש על פי מספר העמודים שנקרא מהספרים שלהם.

מה יקרה כאשר הספרים שהפיק מחולל ה־AI של אמזון ייכנסו למאגר של Kindle Unlimited (והם בוודאות ייכנסו לשם, ואני מזכירה, זה מחולל חרוץ, הוא מפיק 10,000 ספרים בשעה)?

ובכן, לא צריך לדעת יותר מדי מתמטיקה לצורך העניין – הכסף יחזור לאמזון.

ואני מזכירה – הספרים לא רעים בכלל.

לא מעורר יותר מדי תקווה, אני יודעת.

אבל הנה החלק שדווקא כן עשוי לעורר תקווה. (חוץ מהעובדה שלא בטוח שזה משפיע באותה המידה על כותבי עברית):

יש מושג שנקרא "Uncanny Valley". חברתי המתרגמת המוכשרת ענבל נקדימון אומרת שמקובל לקרוא לו בעברית "עמק המוזרות" וזה נשמע הגיוני לא פחות מאשר באנגלית, אבל ברשותכם אשאיר את המושג האנגלי. Uncanny Valley זו תיאוריה פסיכולוגית שלפיה אנשים מרגישים תחושת אי־נוחות עד כדי סלידה או דחייה או אפילו גועל במפגש עם אובייקטים שנראים כמעט לגמרי אנושיים. זו הסיבה למשל לכך שרובוטים שמטפלים בזקנים נראים לא אנושיים בכלל. ראו למשל את הרובוטים שמחליפים את הנכדים ביפן.

הטענה של סינדי בהרצאה הייתה שבסופו של דבר ה-Uncanny Valley יגיע גם לעולם הספרות. אנשים שקראו כך וכך (אולי 30, אולי 300) ספרים שנכתבו על ידי AI, יתחילו להרגיש בזיוף. התחושה המוזרה הזאת שהם מתעסקים במשהו שהוא לא אנושי ורק מתחזה לכזה, תחלחל, והם יינטשו את הספרים האלה.

זה לא יקרה מייד. זה ייקח כמה זמן. ההערכה של סינדי היא 3–5 שנים.

אז זה פרק הזמן שצריך לעבור איכשהו.

מה עושים בינתיים?

לא! לא עוזבים את עולם הכתיבה!! (אלא אם כן אתם כאן בשביל הכסף).

ממשיכים לכתוב. יותר מזה, משכללים את הכתיבה שלכם.

זוכרים ש־AI בסופו של דבר לא מבין כלום. AI הוא תוכנה שעובדת על סטטיסטיקה. מודל סטטיסטי. מה שבעצם AI עושה זה ככה: אנחנו נותנים לו את הנושא שעליו צריך לכתוב, והוא מייצר את הטקסט בעל ההסתברות הסטטיסטית הגבוהה ביותר להופיע אחריו. למשל: אנחנו נכתוב לו "אברהם לינקולן" והוא ישלים "נשיא ארצות הברית". למה? כי ברוב המקרים שהוא מכיר – זה מה שקורה. זה הכול. אז לא מדובר כאן באיזה מחשב על שמבין את השפה ואת העלילה ויודע לייצר משהו ייחודי. זו בסך הכל מכונה סטטיסטית שרצה על הטקסטים שהיא קראה ומייצרת תחזית לגבי הטקסטים הבאים. הוא "קרא" את כל מה שנכתב עד היום, כל מה שאנושי, ועכשיו הוא מתחיל "לקרוא" דברים שהוא עצמו חולל – שהם רוב הדברים שנכתבים היום. כלומר, מין העלאת גירה שכזאת. ה־AI לומד את מה שהוא עצמו עשה ועושה עוד ממנו. הוא לא מקורי. אתם כן.

זוכרים ש־AI לא מבין רגשות, לא מבין סרקזם, לא מבין אירוניה, לא מבין סימבוליקה. כשאתם כותבים סצנה שבה גבר ואישה רבים על מה שהם עומדים לאכול לארוחת ערב, האישה רוצה ג'אנק פוד, הגבר רוצה קוויאר, והמריבה האמיתית היא מאבק בין התרבויות השונות שהם מגיעים מהן – אתם כותבים סצנה שמחשב לא מסוגל לחולל.

אז כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לצלוח את התקופה הזאת הוא פשוט לכתוב יותר טוב.

ולקחת אוויר.

ואולי גם לא "לכתוב לשוק" אלא לכתוב את הספר שאתם באמת באמת רוצים לכתוב. זה שבוער בעצמותיכם. כי אם אנחנו כבר עושים משהו, בואו נעשה את מה שאנחנו באמת מאמינים בו.

בהצלחה לנו!

התמונה כמובן נוצרה בעזרת מחולל AI…

אז מתברר שכן, יש דבר כזה. פנטזיה יהודית היא זירה ספרותית חדשה שווה בדיקה גם אצל אנשים שמדף הפנטזיה הוא לא הראשון שהם ניגשים אליו בספרייה או בחנות הספרים (ואולי בכלל לא).

הספר הראשון שקראתי בז'אנר הזה הוא "חרשתא". והדבר הכי חד משמעי שאני יכולה להגיד על חרשתא, הוא שכזה עוד לא קראתי. במובן הכי טוב שיכול להיות. ואני חושבת שהחידוש הגדול ביותר שיש בו הוא אוסף הדמויות שבו.

נתחיל מהדמות הראשית. אופיר, גיבורת הספר, היא בת שירות. זה לא שלא יצא לי לקרוא על בנות שירות. אפילו יצא לי לערוך לפני כמה שנים ספר שבמרכזו בת שירות, ובכל זאת – זה לא אפיון רווח בספרות. שלא בצדק בנות שירות לא מקבלות ייצוג מספק בספרות העברית.

ואני חייבת להגיד שאני ממש אוהבת את הדמות הזאת. גם בחיים וגם בספרות. בנות שירות זו איזו הארכה של גיל ההתבגרות – שוב, במובן הכי טוב שיכול להיות. בנות שירות מגיעות לשירות שלהן בתחושה – לא, בידיעה – שהן באו להציל את העולם. והן גם מאמינות שהן יכולות. וגם אומרים להן את זה – בתיכון, וכנראה יותר באולפנה, ולאורך השנה. במשך שנת או שנתיים השירות הן עוברות מסע. הן מגלות שהן כנראה לא יצילו את העולם, תובנה שעשויה להיות שוברת לב, ועדיין, יש דברים שהן יכולות לעשות. וזה במידה רבה התהליך שעוברת אופיר לאורך הספר. זה סיפור קלאסי של מסע הגיבור, אבל זה גם מאוד מאוד מציאותי, לפחות מהבחינה הזאת; ונראה לי שכל מי שעברה שירות לאומי, או מכירה בנות שירות לאומי, יכולה להתחבר לסנטימנט הזה בקלות רבה.

לצידה של אופיר פועלות דמויות נוספות, שמה שכל כך מגניב בהן הוא המגוון שלהן, ומה שכל כך מרגש בהן הוא הכבוד שהן מקבלות בספר, גם אם לא מאופיר. הכבוד שקיבלה קורל – הדמות הצעירה ביותר בעלילה – מצא חן בעיניי במיוחד.

והדמויות שבהן טמון החידוש הגדול ביותר בספר הזה הן כמובן השדים. נבל שהוא בעצם אלפי נבלים שנלחמים באופיר ובחבריה. השדים הללו, שמיובאים מהתלמוד, הם ייצוג ראשון של איזה תת־ז'אנר של פנטזיה בהיבט מאוד יהודי (ובה בעת אלילי…) ומאוד ייחודי. דמויות כאלה באמת מעולם לא קראתי בספרות (כן קראתי בתלמוד) והמעבר הזה מכתבי היהדות אל הפרוזה העכשווית הוא מרתק.

הספר לא כבש אותי בסערה. כדרכם של חידושים – לוקח קצת זמן לעכל אותם, ואני יכולה לקרוא פנטזיה, אבל לרוב לא בוחרת לעשות את זה. אבל אחרי הכך־וכך עמודים ראשונים – כבר הייתי לגמרי בעניינים. לא בעניינים, שקועה. שקועה עד כדי כך שנבהלתי כשפנו אליי, וסירבתי לעזוב את הספה עד לעמוד האחרון.

 

מ"חרשתא" עברתי מייד ל"מסכת תהום". מייד מהסוג של לסגור אחד ולפתוח את השני, בלי לנשום באמצע. טוב, כמעט.

"מסכת תהום" של איל חיות-מן המוכשר הוא ספר שונה לחלוטין. גם הוא מוגדר כפנטזיה יהודית, והמחבר שלו חבר באותה קבוצת "שעטנז" שבה חברה יהודית קגן. בחלק ה"תודות" של ספרה הגדירה אותו קגן כ"בן־דוד". אבל לקח לי הרבה זמן להבין מה מצדיק את ההגדרה. מסכת תהום גולש למחוזות הפנטזיה רק ממש בסופו. עד אז הוא יותר רומן היסטורי – מהסוג שמי ייתן וירבו כמותו בישראל.

ייתכן שאחד הדברים שמשכו אותי אליו יותר מכול הוא הזירה שבה הוא מתרחש. מרבית העלילה של מסכת תהום מתקיימת בלוד התנאית. לוד שאחרי חורבן הבית, שבה מנסה היהדות לבנות את עצמה מחדש אחרי אובדן המקדש. לא ידעתי את הדברים האלה על לוד עד לפני שלוש שנים, והחיים שחיות־מן מפיח בה מרתקים. לאורך הקריאה כולה מצאתי את עצמי תוהה ללא הרף מה ממה שכתוב כאן קרה ומה בדיון. כלומר, די ברור שהדיאלוגים בין אלישע בן אבויה, גיבור הסיפור, ורבי אליעזר בן הורקנוס למשל, הם לא תמלול של איזו הקלטה היסטורית שנמצאה בחפירה האחרונה, ובכל זאת – מה ממש קרוב למציאות, ומה מגיע ממוחו הפורה ומחירותו היצירתית של הסופר? אילו מהיחסים – של קרבה, של יריבות – נטועים בקרקע המציאות, במקורות, ואילו בצורך לספר סיפור שלא יאפשר לקורא להוריד את הספר מהיד? (וכמעט לא הורדתי, כך או כך זה עבד…)

התחושות האלו ליוו אותי גם כשגלשנו אט־אט אל הפנטזיה. שוב ושוב שאלתי את עצמי מה כאן מגיע מהקבלה (חיות־מן הוא ד"ר לקבלה, זה בטח מאפשר וגם מחייב באיזה שהוא אופן), ומה המצאה נלוזה שמנצלת את העובדה שאני שבויה בסיפור לחלוטין וכבר מוכנה להאמין לכל דבר?

 

לסיכום, זירת הפנטזיה היהודית היא חדשה. אני אפילו לא בטוחה שאני מוכנה לקרוא לדברים האלה פנטזיה – כי הם כל כך הרבה יותר מכל פנטזיה מיובאת שנתקלתי בה עד היום. השם הזה נשמע כמעט כזילות של הז'אנר. אני מוכנה להתפשר עליו רק כי עדיין לא מצאתי לו תחליף ראוי (מאגיה? מיסטיקה? עדיין דרוש עיון). אבל עזבו את השם – זו זירה מרתקת, ואני לגמרי מתכוונת לקרוא את הספרים הבאים שיצאו בתחום הזה. כנראה שלפחות כל ספר שמגיע מהקבוצה הזאת, "שעטנז".

ז'אנר הפנטזיה היהודית פחות מדבר אליכם? כאן תמצאו אפשרויות נוספות.

כשהתחלתי לכתוב את הספר "רוח המקום" לא ידעתי שזה מה שאני עושה. אבל אז הגיע אליי מאמר שמדבר על Local History, והבנתי שזה מה שזה: היסטוריה מקומית.

כן, בין שלל הז'אנרים שמרחפים להם בעולם, ישנו גם הז'אנר של היסטוריה מקומית. הוא לא ז'אנר ידוע כמו ספרות נשים, מדע בדיוני או פנטזיה, ויש להניח שגם קהל הקוראים שלו הוא קצת אחר, אבל יש לו את היופי שלו ואת החשיבות שלו.

מה זה היסטוריה מקומית?

ספר מז'אנר ההיסטוריה המקומית הוא ספר שיספר את סיפורו של מקום מסוים. מה משך התקופה הנדרשת? אם תחליטו. זה חלק מהיופי שבזה. בספר האחרון שכתבתי – ידעתי שכבר קיים ספר שמספר על המקום שעליו אני כותבת מראשית ההיסטוריה (אם יש דבר כזה) ועד שנות ה-70, ולכן שנות ה-70 היו נקודת ההתחלה שלי. (כן נתתי משהו בסגנון "תקציר הפרקים הקודמים" בהתחלה, אבל עיקר המיקוד היה משנות ה-70 ואילך).

איך כותבים היסטוריה מקומית?

כתיבת היסטוריה מקומית מזכירה במידה רבה פאזל. אנחנו אוספים פיסות-פיסות של מידע ומנסים ליצור מהן משהו עקבי, משהו שיש בו היגיון. כמו בפרוזה – אנחנו מנסים לספר סיפור. ההבדל הוא שבניגוד לפרוזה – אנחנו מנסים גם לרדת לחקר האמת, לא להמציא שום דבר אלא רק לעשות את החיבורים הנכונים.

פיסות הפאזל של ההיסטוריה המקומית יכולות להגיע מכל מיני מקורות: ראיונות, ספרים, עיתונות, ארכיונים, סרטים. יש מקורות שחביבים עלינו יותר ויש שפחות, אבל כדי לספר סיפור כמה שיותר שלם – כדאי לבדוק את כולם. אם אתם סטודנטים – היעזרו בספריית האוניברסיטה. אתם כותבים על מקום בארץ? חפשו פרוטוקולים של ישיבות בכנסת שנערכו עליו. אם אתם כותבים על מקום שיש לו ארכיון מקומי – אל תוותרו על ביקור מעמיק שם. חפשו גם תמונות של המקום בעבר, קשה לדעת מראש מה תמצאו בהן, אבל צפו להפתעות. חפשו כתבות עיתונאיות על המקום. עיתונים מ-20 השנים האחרונות תמצאו בקלות באינטרנט. עיתונות היסטורית תמצאו באתר האינטרנט של הספרייה הלאומית.

נסו לברר מי האנשים שחשוב שתדברו איתם, והשתדלו לראיין כמה שיותר מהם, מכל התקופות. חפשו את בעלי ההשפעה, חפשו את בעלי התפקידים, חפשו אנשים שהיו מעורבים באירועים יוצאי דופן, וחפשו גם אנשים "פשוטים" – כאלה ש"רק" חיים במקום. מתי עוצרים? כשאתם מרגישים שהמידע שאתם מקבלים מתחיל לחזור על עצמו.

התפירה של הסיפור היא כמובן החלק המורכב והקשה באמת. אני מעריכה שבתחילת הפרויקט תהיו עסוקים בעיקר באיסוף המידע. אלה ימים מלאי פעילות שבהם תדעו בדיוק מה אתם צריכים לעשות וגם איך לעשות את זה. יש בזה משהו מאוד מרגיע, משהו כמו, "הנה, אני מתקדם, וזה אפילו לא קשה…" אבל אז יגיעו ימים אחרים, ימי הכתיבה. ואלה הימים הקצת יותר מפחידים. אלה הימים שבהם תרגישו הרבה פחות ביטחון.

אני ממליצה להתחיל משלד: לכתוב לעצמכם ראשי פרקים וגם ראשי סעיפים. לנסות לייצר איזה מהלך כללי, ורק אחר כך להתחיל למלא אותו בפרטים. רק אחר כך לתפור יחד את הסיפורים והנתונים שמרכיבים כל חלק. וכשאתם מרגישים אבודים – לסגור קצת את המחשב, לשתות קפה, לצאת לסיבוב, להיכנס למקלחת – לכל אחד מאיתנו יש את הדבר שמרגיע אותו, את הדבר שעוזר לו לחשוב בבהירות. בסוף זה יבשיל. זה יקרה. יום אחד יהיה לכם ביד ספר מרהיב.

מה החסרונות של כתיבת היסטוריה מקומית?

לא תמיד תצליחו למצוא את כל המידע. ככה זה. היסטוריה מקומית מזכירה פאזל שירשתם יותר מאשר אחד שהגיע בניילונים. יש חלקים אבודים. יש פרטים בהיסטוריה שאיש לא תיעד ואין דרך להתחקות אחריהם. אם אפשר פשוט להתעלם מהם – זה רעיון לא רע. אם אי אפשר – נסו לייצר מיסתורין סביבם. זה דבר שיכול להעלות את הקשב של הקורא.

לפעמים יהיה לכם מידע בלי בסיס מוצק. תשמעו משהו – משהו שמאוד מאוד תרצו לכתוב (למשל – איך ראש הוועד לפני עשרים שנה הרס את הקיבוץ) – ולא תצליחו למצוא שום מסמך שמאמת אותו. זה מתסכל. בעיקר בחלקים הפיקנטיים. במקרה כזה תצטרכו להחליט אם אתם מוותרים על המידע הזה, או שאתם כותבים אותו בזהירות. למשל: "יש בקיבוץ אנשים שמוכנים להישבע ש…." – ככה לא אמרתם שזו האמת, אבל כן הבאתם את המידע. אזהרה: אל תכתבו דברים איומים על אנשים חיים שיכולים לרדוף אתכם אחר כך. למה לכם להסתבך?

יהיו אנשים שיגידו שכתבתם שטויות. תמיד יהיו האנשים שיודעים דברים אחרים, שזוכרים דברים אחרת – שיגידו שאתם לא רציניים, שמה שכתבתם לא נכון, שאתם לא יודעים לעשות את העבודה שלכם. אגב, זה יקרה גם בז'אנרים אחרים. רק שבמקרה של היסטוריה מקומית, ייתכן בהחלט שהבנתם איזו עובדה לא כמו שהיא קרתה באמת, לא תמיד באשמתכם, וכתבתם משהו שהוא באמת לא נכון. הפתרון לפנייה נזעמת כזאת, אם שאלתם את עצמכם, היא להודות לכותב שהביא לתשומת ליבכם את העניין, ולהבטיח לו שתבדקו ואם צריך – תתקנו במהדורה הבאה. רוב האנשים הכועסים יסתפקו בזה.

אנשים יכעסו על מה שכתבתם עליהם. הם יכולים להרגיש שהוצאתם מהם דברים שהם לא רצו לספר, שסילפתם את דבריהם, שהצגתם אותם באור שלילי. במקרה הזה אתם צריכים לחשוב קודם כול מה באמת רציתם לעשות. יכול להיות שהיו אנשים שרציתם להציג באור שלילי, שזו בדיוק הייתה הכוונה. ואז – תכלס הם צודקים וקבלו את הביקורת בגבורה. אם לא זו הייתה הכוונה שלכם – ההמלצה שלי היא לאשר מראש את הדברים שיופיעו בספר עם האנשים שעליהם כתבתם. זה יחסוך עוגמת נפש בעתיד. שימו לב: אם אתם נכנסים למסע הזה – שימו עליו מגבלת זמן. תגידו מראש שאתם צריכים לקבל את כל ההערות עד תאריך מסוים, ואם לא יגיעו הערות – תראו בזה אישור להדפיס את הדברים כפי שהם.

מה היתרונות של כתיבת היסטוריה מקומית?

היתרון הראשון מבחינתי בכתיבת היסטוריה מקומית הוא שזה כיף גדול. מכיוון שהמידע נמצא בשטח – אני זוכה לטייל, ללמוד דברים חדשים, לפגוש אנשים מעניינים, ויש את רגעי הפיצוח שפשוט אין להם תחליף. לא משנה עד כמה קטנה העובדה שזה עתה גיליתי – ההרגשה היא שגיליתי את אמריקה.

האנשים שתפגשו – לא כולם אותו הדבר. יהיו אנשים שבקושי תצליחו להוציא מהם משהו ותצאו משיחה של 15 דקות כשאתם מתוסכלים, מותשים ורוצים למות, ואין לכם שום רעיון איך לשרוד את השעה ושלושת-רבעי עד הריאיון הבא. יהיו גם אנשים אחרים – אלה שיש להם אין ספור סיפורים, ירצו לספר עוד ועוד וגם אתם תרצו לשמוע עוד ועוד, והופ, נהיה לילה ואתם מאחרים לאסוף את הבן ממשחק שחמט. כיף נורא לדבר עם האנשים האלה. הם ימלאו את הספר שלכם בצבע. אולי הם יישארו חברים שלכם, ואם לא (רוב הסיכויים שלא) הם ידעו להגיד עליכם מילה טובה. אנחנו הכותבים אוהבים לשבת בחושך לבד ליד שולחן הכתיבה שלנו, אבל יש יתרונות גם ליציאה החוצה…

כשהספר יצא – יש קהל שמחכה לו. אתם יודעים בדיוק למי לפנות. ספר כזה אמור לעניין גם מוסדות – בתי ספר, עיריות, מורים, עובדי מתנ"ס… כל מקום והמוסדות שלו. ייתכן גם שיהיו מוסדות שירצו לסייע לכם ולממן את הוצאת הספר. שווה לעשות איזה תחקיר קטן בעניין הזה ולהפוך את הכתיבה למשהו שמתגמל גם מהבחינה הזאת.

התחושה שחשפתם סיפור אמיתי היא משכרת. תרגישו שעשיתם מעשה חשוב. שתרמתם משהו להיסטוריה, לתודעה, לאמת.

רוח המקום

רוח המקום – הספר האחרון שכתבתי הוא בדיוק כזה – זה ספר שמספר את ההיסטוריה המקומית של שכונת רמת אשכול בלוד – השכונה קמה כשכונת יוקרה יהודית לזוגות צעירים ולעולים חדשים, נכבשה על ידי בדואים ומשפחות של משת"פים, ובשנים האחרונות מתיישבים בה מחדש יהודים שבאו לעזור לעולים החדשים-ישנים שלא יכלו לברוח ממנה והיום בקושי מצליחים לחיות בה. בשנת 2021 פרצו פרעות בשכונה. ערבים קמו על שכניהם היהודים להורגם. המשטרה עמדה מנגד. מי שהציל אותם היו אזרחים יהודים פשוטים שבאו לעזרתם מכל הארץ. זה סיפור ציוני מרתק וממלא השראה, שדרש ממני עבודה רבה, ונהניתי מכל דקה ממנה. מוזמנים להכיר את הסיפור של רמת אשכול.

התמונה מכאן: Image by 3888952 from Pixabay

מה אתם יודעים, 13 ביוני הוא יום האנשים שלא יודעים לבשל.

לא צוחקת אתכם: יום האנשים שלא יודעים לבשל.

זה מגוחך, אני יודעת, אבל באמריקה (ההזויה לעיתים קרובות מדי) יש מי שהחליטו להקדיש את 13 ביוני לאנשים שקשה להם לתפקד במטבח.

יום האנשים שלא יודעים לבשל

אני חושבת שהרעיון הבסיסי שעומד מאחורי העניין הזה הוא אותו רעיון שעומד מאחורי הרשתות החברתיות באשר הן. אנשים מעלים לרשתות החברתיות הצלחות. הם מעלים תמונות מטיולים בחו"ל, מכנס מוצלח, מסדנה מפוארת, מחתונות–בר-מצוות–בריתות, מחתימה על חוזה לספר חדש, מלחיצת ידיים שקשורה בעבודה חדשה, וגם מיצירות מופת קולינריות.

אף אחד לא מעלה וידיאו של ילדים צורחים ואימא שצורחת עליהם בחזרה. אף אחד לא מעלה תמונה של שיחת שימוע לפני פיטורים. ובדרך כלל לא מספרים על הדרך הקשה כשעדיין נמצאים בדרך ולא ברור לאן בדיוק היא תוביל.

וגם תמונות של חביתות שרופות לא תמצאו בפייסבוק או באינסטגרם.

והאנשים שלא מרגישים הצלחה כרגע, ואין להם חתונה באופק, ובדיוק רבו עם הבוס אז הם יכולים לשכוח מהטיול בחו"ל, וצרחות הדדיות זה מופע שמתקיים בביתם לכל הפחות מדי ערב – מה יהיה איתם? מה הם יעלו לרשת?

אבל עם כל הדברים שהוקדשו להם ימים – לא הייתי טוענת שזה מפליא במיוחד. אז יש לנו גם יום מיוחד לאנשים שרואים יצירות קולינריות שהם (מאמינים ש)הם לעולם לא יוכלו ליצור בעצמם. והיום הזה נוצר כדי לחבק את האנשים האלה ולהגיד להם: הכול בסדר, אתם לא חסרי ערך גם אם אתם לא יודעים לבשל, ואתם לא חייבים להוכיח כלום לאף אחד.

אבל אני רוצה להתקדם משם הלאה.

לכל אחד יש משהו שהוא יודע שאנשים אחרים יכולים לעשות, ואפילו בהצלחה מסחררת, והוא לא. או לפחות הוא מאמין שהוא לא.

לכל אחד מאיתנו יש משהו שהוא היה רוצה להיות מסוגל לעשות. איזה שוויץ שגם הוא עצמו היה רוצה ליהנות ממנו.

ואתם יודעים מה, המשפט הזה "אתה לא חייב להוכיח כלום לאף אחד" – מצד אחד הוא נכון. באמת לא חייבים. אבל מה אם רוצים? מה אם אני רוצה להוכיח משהו לאימא שלי? לילד שלי? למורה מהעבר? למישהו שאמר לי שאני לא יכולה? לעצמי?

**

אם אתם בעניין של כתיבה לעצמכם – חשבו על הדבר הזה שעד היום לא הצליח לכם והייתם רוצים שיצליח. מי אתם רוצים שיראה את ההצלחה הזאת? איך זה יראה כשתצליחו? איך תרגישו כשתצליחו?

ואם אתם עובדים על סיפור – עשו בדיוק את אותו הדבר רק בשביל הדמות שלכם.

ספרו איך היה!

רוצים עוד תרגילי כתיבה? כאן תמצאו המונים!

התמונה מ: Image by Tom from Pixabay

בית תחת אש הוא מושג בלתי נסבל. ואיכשהו מתברר שדברים כאלה קורים לא רק אי שם במחוזות מרוחקים, באפריקה, באוקראינה, באזורי קרבות… ומעשה שהיה כך היה:

בשבוע האחרון הלכה עפרה לקס לישון בחדר השינה שלה, בבית שלה, בעיר במרכז הארץ. השעה הייתה מוקדמת יחסית, לפחות מבחינתה. עפרה בדרך כלל הולכת לישון הרבה אחרי 22:00. אבל עבר עליה יום ארוך וקשה, ואולי אפילו שבוע או חודש עמוסים, והיא הייתה זקוקה למנוחה הזאת.

יריות נשמעו מרחוב סמוך. אנחנו מדברים על עיר במרכז הארץ, כן? אבל יריות ברחוב כבר הפכו לסטנדרט בעיר הזאת (לוד, אם חשוב לכם לדעת) ועפרה השתדלה להתעלם מהן, משל היו רעש לבן לגיטימי, ולהירדם בכל זאת.

ואז נשמע רעש חזק מהרגיל, ועפרה הרגישה איך לפתע ניתזים עליה רסיסים של עץ ומכסים אותה.

היא הדליקה את האור, הביטה סביבה וגילתה כדור של רובה נעוץ בשולחן שליד מיטתה.

נס גדול קרה לעפרה לקס באותו הלילה: כדור של רובה חדר לחדר השינה שלה, חלף מעליה, ונתקע בשולחן שליד המיטה. זה היה יכול להיגמר אחרת לגמרי.

והמקרה הזה – שבעבור רובנו הוא תסריט שאפשר לשאת רק כשהוא קורה למישהו אחר, בספר למשל, או בסרט, הוא מציאות לא נדירה מדי בלוד. והתחושה היא שהדבר הזה עומד בפני עצמו וראוי ליחס בפני עצמו, ואי אפשר להקטין אותו בכל מיני מחשבות אחרות, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב אותן.

המקרה הזה מעורר בי מחשבות גם על בית.

ומה זה בית. למה אנחנו מצפים מהבית שלנו? את מי אנחנו מוכנים להכניס אליו ואת מי לא? מה אנחנו מוכנים להכניס אליו ומה לא? מתי כניסה של משהו לבית היא כניסה מבורכת, ומתי היא חדירה?

וגם – איזה רדיוס מסביב לבית שלנו הוא עדיין "פריפריה" של הבית שלנו? איזה ציפיות יש לנו מהפריפריה הזאת? (אולי למשל היינו רוצים שלא יהיו ברדיוס המסוים הזה קרבות יריות? אולי חשוב לנו שהרדיוס הזה יהיה נקי?) מה קורה כשהציפיות שלנו נענות? מה קורה כשהן נכזבות?

מתי אנחנו עוזבים את הבית (והפריפריה)? מתי אנחנו חוזרים אליו?

עכשיו חשבו על גיבור הסיפור שלכם – מה זה בית בשבילו?

***

רוצים לחשוב עוד על הקונספט של בית? קראו כאן.

רוצים לקרוא עוד על מה שמתחולל בלוד? לחצו כאן.

מכירים את האמירה הזאת – ככה מספרים עליו? נכון שהתגובה האיסטינקטיבית הטבעית שלכם למשפט הזה היא: "מה, מה מספרים עליו?" אז בואו נעבוד עם זה קצת!

הנה תרגיל כתיבה שאני אוהבת במיוחד.

אני אוהבת אותו גם כי כיף נורא לעשות אותו, ואפשר לעשות אותו כל כך הרבה פעמים ולא נמאס, וגם כי זה התרגיל הראשון שעשיתי בסדנת הכתיבה הראשונה שהשתתפתי בה אי פעם לפי אלפי שנים, אצל שגית אמת.

זה התרגיל הראשון שעשיתי אי פעם לא סתם. הוא מתאים במיוחד למפגשי היכרות ויש לו תכונה מופלאה של שבירת קרח, אבל הוא מתאים גם לעבודה אישית ופרטית, וקודם אכתוב אותו כפי שהוא, ואז נשדרג אותו קצת.

ואחרי כל ההקדמות, הנה התרגיל

אמנם כתבתי "ככה מספרים עליו", אבל בתרגיל הזה אני מזמינה אתכם לכתוב דווקא על עצמכם, רק מנקודת מבט של מישהו אחר.

כן. ככה פשוט.

כתבו מנקודת המבט של הילד שלכם, אמא שלכם, עוזרת הבית שלכם, הגיסה, הבוס, ואתם יודעים מה? אפשר גם מנקודת המבט של העציצים או כוס הקפה – אם זה מתאים ויש להם תפקיד משמעותי בחייכם.

לא בטוחים שזה כזה תרגיל מושלם?

קודם תנסו.

ההנאה מובטחת.

ועכשיו השדרוג שהבטחתי

כתיבה לעצמכם על עצמכם זה מצוין, וטוב לעשות את זה כמה שיותר.

אבל אני מניחה שאתם כאן בשביל הדמויות שלכם, נכון?

אז כתבו על הדמות שלכם מנקודת מבט של דמות אחרת בסיפור. או של חפץ בסיפור.

סיימתם?

בחרו נקודת מבט אחרת על אותה הדמות וכתבו גם ממנה.

אם תיכנסו לתרגיל – אין לי ספק שתלמדו על הדמויות שלכם דברים חדשים. גם על זו שכותבת וגם על זו שנכתבת.

ספרו לי בתגובות איך היה.

בהצלחה!

אהבתם? הנה עוד שתי דרכים לעבוד על הדמויות שלכם: אין שלם מדמות שבורה ו-איך מאפיינים דמויות.

התמונה מ: Image by HeungSoon from Pixabay

והחתול? יש לו תג שם, וגם שמעתי פעם שתמונות של חתולים מביאות יותר טראפיק, אבל כמובן – אפשר לכתוב גם מנקודת המבט של חתול, מה שטוב לכם.

פאי (לא זה שאוכלים) הוא קבוע מתמטי שמייצג את היחס הקבוע בין היקף המעגל לקוטרו. הערך של פאי מתחיל במספרים 3.14159 ומתמשך עד אין סוף. מה זאת אומרת עד אין סוף? בשנת 2004 דקלם גאון מתמטי אנגלי ושמו דניאל טאמט את הערך של פאי במשך כחמש שעות והגיע עד הספרה ה-22,514 אחרי הנקודה. הבחור שבר שיא עולמי, אבל הוא לא דקלם את המספר עד הסוף. האמת? 22,514 זה מספיק אין-סוף בשבילי…

מעניין לציין שטאמט הוא אוטיסט שיש לו תסמונת סוואנט – מצב קליני נדיר שהאנשים שיש להם אותו סובלים ממגבלות מנטליות ובה בעת נהנים מיכולות גאוניות כלשהן. למי מכם שצפה בסדרה "הרופא הטוב" – זו התסמונת שבה לוקה ד"ר שון מרפי. מי שטרם צפה – זו דרך מצוינת להתוודע לתסמונת הזאת ולאוטיזם בכלל.

אבל סטינו מהנושא.

יום הפאי היום! יום שנחגג… נכון! במחלקות למתמטיקה באוניברסיטה. מי עוד זוכר דברים כאלה לאחר השלמת חוק בגרויותיו? והוא נחגג ב-14 במרץ, ולאדוקים – בדיוק בשעה 1:59. אבל היום פעפע ממחלקות האוניברסיטה אל הגיקים באשר הם, ולמי שרק מחפש סיבה למסיבה – הנה הסיבה למסיבה של היום.

איך חוגגים את היום המרגש?

ככל הימים שאינם חגים דתיים או מסורתיים – זה בעיקר תלוי בחוגגים. במחלקות באוניברסיטה יש להניח שיעשו כל מיני פעילויות מתמטיות שרובנו לא נבין. אבל ברחבי העולם יש אנשים פשוטים כמוני וכמוכם שחוגגים אותו באכילת פאי, במשחק בפיניאטה או בשתיית פינה קולדה. ברכות לגיטימיות ביום הפאי הן: "בקירוב טוב" ו"שתזכה לספרה הבאה", ותחרויות שינון של המספר הם גם דרך אפשרית לחובבי הז'אנר. אפשר גם ללמוד עוד קצת על יום הפאי. הנה כאן למשל. יש לכם רעיונות מקוריים לחגיגות מתאימות? ספרו לכולנו בתגובות!

כותבים? חגגו את היום הזה בכתיבה! כמובן… אתם יכולים לכתוב על גאונים מתמטיים, על מגבלות מנטליות או מתמטיות, על איך במוקד של כל חגיגה איכשהו תמיד יש גם אוכל, או על כל דבר אחר שעולה בדעתכם כרגע. השראה לא תמיד עובדת כמו שאנחנו מצפים…

הדרך שלי לחגוג את יום הפאי היא להעניק לכם הנחה בגובה 31.4 ₪ על הספר לכתוב מבראשית, וכדי להעצים את החגיגה, מי שיקנה את הספר היום, יקבל במתנה מחברת תואמת (שורות, לא משבצות).

כדי להגיע לעמוד הרכישה לחצו כאן. הקוד שלכם הוא כמובן: יוםהפאי.

תיהנו!!

זוכרים את טכניקת האיך שהזכירה את טכניקת המה? אז היום נתרגל את טכניקת הלשם מה, שידועה במגוון שמות אחרים, ביניהם: חזון, מטרה, ואם ללכת לשיא הקיטשיות: היום המאושר בחיי. רק שאתם כותבים על החיים שלכם, כן?

אז מה המטרה שלכם? לאן אתם רוצים להגיע? על מה תוכלו לומר "זה היום המאושר בחיי"?

האם זה היום שבו הספר שלכם יצא לאור?

אולי זה יהיה יום הפרמיירה של הסדרה שתופק מהספר שלכם?

ואולי היום שבו תור שמשתרך עד מחוץ לקניון, אולי אפילו עד מחוץ לעיר, יעמוד בסבלנות כדי לקבל את החתימה שלכם על הספר שזה עתה הוצאתם?

ואולי היום המאושר בחייכם לא קשור בכלל לספר אלא לדבר אחר? (זה לגיטימי. אל תרגישו לא נוח!)

פתחו קובץ נקי וכתבו בפרטי פרטים על היום המאושר בחייכם, אבל כמו סופרים. לא סתם רשימה.

אחר כך, אם אתם רוצים שזה באמת יקרה, יש כל מיני דברים אפשר לעשות, אבל באמת שאף אחד מהם הוא כבר לא בתחום שלי…

חוץ מכתיבה! אם אתם רוצים להוציא ספר והגעתם לשלב הזה באתגר – כבר ביססתם לכם הרגל, והספר שלכם ככה קרוב לצאת לאור!

אחר כך, אם אתם רוצים, שתפו כאן בתגובות.

*

זהו התרגיל השמיני והאחרון באתגר 30 יום של כתיבה 2021. לא מאוחר מדי לעשות את תרגיל 7, תרגיל 6, תרגיל 5, תרגיל 4, תרגיל 3, תרגיל 2 ו-תרגיל 1.

מי ייתן וההשראה לא תעזוב עוד את חדר הכתיבה שלכם!