המדריך למקלל

בתלמוד הבבלי, מסכת ברכות, דף יב ע"ב, כתוב כך: "בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה? משום טורח הציבור."

זה חתיכת דבר. באמת. קריאת שמע היא יסוד סופר-חשוב ביהדות, היא הנכחת הקב"ה בעולם כאל אחד ויחיד, היא הצהרת הנאמנות האולטימטיבית. ואל הטקס החשוב הזה היו חכמים שביקשו להוסיף את פרשת בלק. מכל שאר הפרשות שבתורה. אז הם אמנם ירדו מהרעיון הזה בסופו של דבר, בגלל טורח הציבור, אבל עצם הנכונות לעשות את זה – דורשת בירור.

למה דווקא פרשת בלק? מה כל-כך מיוחד בפרשה הזו דווקא?

למי שפחות בקיא בפרטים, הנה תקציר הדברים:

בלק, מלך מואב, רואה שבני ישראל חונים בערבות מואב. זה לא מוצא חן בעיניו. הוא חושש שהם יעברו שם וישתמשו במשאבים שלו, ורוצה להיפטר מהם. כדי להיפטר מהם הוא מזמן את בלעם בן בעור, אדם שהכוחות שלו והקשר שלו לאלוהים ולסודות הבריאה מושווה בעוצמתו לזה של משה רבנו, ומבקש ממנו לקלל את בני ישראל, כי ידוע שמה שבלעם אומר – קורה. "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר." (במדבר כב, ו).

בלעם לוקח את הג'וב, אבל לא מצליח לו. אלוהים לא מרשה לו ללכת לקלל את בני ישראל. וכשהוא כבר הולך, מלאך נעמד על הדרך, האתון עוצרת, בלעם מכה אותה, האתון פותחת את פיה… קורים הרבה דברים, ובסופו של דבר, כשאנחנו מגיעים למעמד הקללה שבלק כל כך מצפה ומייחל לו, בלעם פותח את פיו מתוך נכונות לקלל ו… יוצאות לו ברכות.

אז יש לו סוף טוב לסיפור הזה. אבל למה חששנו שלא יהיה? איך זה עובד, הדבר הזה? איך קורה שעם שמוגן בחסדיו של האלוהים – יכול להיות מצב שתתקיים בו קללה של בן אנוש?

בן אדם אומר ואלוהים מקיים?

חכמים התמודדו עם השאלה הזאת ובתלמוד הבבלי, ברכות, דף ז ע"א כתוב: "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי – לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט" – השפה של הגמרא לא פשוטה ולא לגמרי אינטואיטיבית עבורנו, אלה שלא בקיאים בה; אז הנה הדברים בשפה פשוטה: בלעם היה איש רשע במעלה רוחנית גבוהה. אחת המעלות שלו הייתה הכוח לתפוס בדיוק את הרגע שבו אלוהים כועס על עם ישראל, באותו הרגע – מילה אחת מבלעם, ואלוהים היה גומר איתנו חשבון ושלום על ישראל. במובן הרע. מכיוון שכך, נזהר אלוהים שלא לכעוס עלינו כלל בימי בלעם הרשע.

יש עוד הרבה פרטים מקסימים בסיפור הזה, ויש לו עומק אדיר שלא נצלול אליו במסגרת הזאת, ואני אוהבת אותו מאוד.

אני אוהבת במיוחד את המסר שלו שמתחבר למשהו שאני אומרת הרבה, והזכרתי מעט גם בשבוע שעבר (כשסיפרתי לכם על מעלליה של מרים וסדרת החינוך שהיא נתנה לעמרם, אבא שלה): למילים יש כוח. למילים של כל אחד יש כוח, ואני חושבת שהיום, בעידן הרשתות החברתיות והכוח העצום שיש למילה הכתובה – לסופרים יש אפילו עוד יותר כוח.

שימו לב מה אתם אומרים, ושימו לב מה אתם כותבים. מילים יכולות לחולל ניסים, והן יכולות לעשות שמות. השאלה היא רק מה אתם בוחרים וכמה מחשבה אתם משקיעים לפני שאתם משחררים אותן אל העולם.

יאללה, לכו לכתוב משהו טוב!