ריאליזם מאגי נתפס כסוגה. אבל הוא חלק מהחיים הרבה יותר ממה שנדמה לנו. ואולי הוא החיים עצמם.
לפני כמה חודשים הסתיים הסבב הקודם של הדף היומי והתחיל סבב חדש.
מה זה "הדף היומי"?
לפני קרוב למאה שנה, בשנת 1923, הציע הרב מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין שבפולין, להנהיג סדר אחיד ומשותף בכל קהילות ישראל ללימוד גמרא. הוא הציע ללמוד מדי יום דף אחד, אותו דף, בכל מקום. רבים פקפקו ביכולת לממש רעיון כזה. עם ישראל הוא לא עם שקל לאחד סביב משהו גם היום, כשיש לנו מדינה; על אחת כמה וכמה אז, כשהיינו מפוזרים בכל קצוות העולם. אבל הרב שפירא האמין ברעיון שלו והוציא אותו לפועל.
בתלמוד הבבלי יש 2711 דפים, וסבב אחד לוקח כשבע וחצי שנים. ב-ח' בטבת תש"פ התחיל הסבב האחרון (עד כה), והחלטתי שהפעם אני משתתפת.
זו הייתה אחת ההחלטות היותר מעניינות שקיבלתי. קודם כול – זה ממש ממש מאתגר בשבילי. אין לי רקע של לימודי גמרא וגם אין לי רקע של התמדה לאורך שבע וחצי שנים באתגרים, ולא קל לי לעמוד בהחלטה הזאת. אבל כל זה בתחום ה"התפתחות האישית" שלי.
ההחלטה הזו מעניינת בעיקר בגלל התוכן. הגמרא היא… הכול. באמת. יש שם הכול מכול וכול. הגמרא היא החיים, וחכמי הגמרא לא ראו שום נושא כחורג מתחום העיסוק שלהם. אז יש שם תכנים שממש מעניינים אותי, ויש כאלה שממש לא, ויש דברים שאני כן מבינה ולא מבינה… וכל ההקדמה הזאת כדי לספר על העולם שגיליתי.
העולם של חכמי הגמרא משיק לעולם שלנו בנקודות די מועטות, כשחושבים על זה.
קודם כול הם חיים בתקופה אחרת, הטכנולוגיה אחרת, ההיגיינה אחרת, היחסים בין המינים אחרים, המרחב שבו הם חיים הוא אחר… הכול אחר. אבל יש שם עוד משהו אחר. נראה כאילו האנשים אז חיים עם שלל יצורים מאגיים סביבם. שדים, למשל, הם חלק מהחיים. השטן והמלאכים הם דמויות שמקבלות מקום של כבוד. השאלה אם אנחנו יודעים מה קורה בעולם המתים ואם המתים יודעים מה קורה בעולמנו – היא שאלה לגיטימית, ויש הרבה דוגמאות לכאן ולכאן.
ונדמה לך שהאנשים האלה חיים ביקום מקביל, ובכל מקרה לא ממש איתנו, עד שאתה פותח את פרשת השבוע, פרשת בהעלותך, ומגלה שבעצם ריאליזם מאגי הוא חלק מהחיים עוד הרבה הרבה קודם.
חיים מעל לטבע
החלקים הפלאיים והניסיים של התנ"ך לא מתחילים בפרשת בהעלותך כמובן. הם מתחילים בפרק הראשון של ספר בראשית וממשיכים לאורך כל הדרך. אבל בפרשת בהעלותך הם ממש חלק מהחיים. ארבעים שנה חיים בני ישראל במדבר, ולאורך כל השנים האלה החיים שלהם תלויים בניסים. בדברים שהם מעל לטבע. איך מחליטים אם מתקדמים או נשארים במקום? לא מחליטים. בודקים מה קורה עם הענן. אם הוא נח על המשכן – עומדים במקום. אם הוא בתנועה – בני ישראל בתנועה איתו. מה אוכלים? מן. מהו מן?
"וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח. שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו." (במדבר יא, ז-י)
המן הוא מזון פלאי שיורד מהשמיים. הוא יורד כל לילה, ולפני שבת הוא יורד בכמות כפולה. המראה שלו מופלא, ואפשר לעשות ממנו הכול! הטעם שלו, כך אמרו חכמים – הוא מה שתרצו. רוצים סטייק? קיבלתם טעם של סטייק. רוצים טופי? אין שום בעיה. והמן הזה, הקסם הטהור הזה, נעשה כל כך ברור וטבעי, שבני ישראל עוד מתלוננים. נמאס להם. ואז אלוהים שולח להם גם שליו. ככה, פשוט. שיאספו להם. קולטים באיזה עולם הם חיים? ועוד לא התחלנו לדבר על הבאר, באר מרים, שמלווה אותם והולכת איתם לכל מקום, עד שהיא נעלמת עם מות מרים; ועל משה שמדבר עם האלוהים בדרך קבע.
קסם, ולא משנה איך בדיוק נקרא לו, הוא חלק מהחיים. הוא יכול להיות גם חלק מהספרות. או לא. אתם בוחרים.
איך (אם בכלל) אתם משלבים קסם בכתיבה שלכם?
השאר תגובה