בתחילת פרשת בשלח יוצאים סוף-סוף בני ישראל מארץ מצרים, זה אמור להיות הסוף השמח של כל השנים הקשות שעברו עליהם במצרים. קץ העבדות! גאולה! חירות! אבל כל אלה לא מגיעים ללא מחיר.

כבר בפסוק השני בפרשה כתוב: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג, יח).

עכשיו, יהודים, מה שהם יודעים לעשות הכי טוב (הכי טוב, אני אומרת לכם), זה לא להסכים. וגם כאן אין הסכמה לגבי פירוש המילה חמושים.

יש פרשנים שאומרים שמדובר בנשק. בני ישראל הכירו את פרעה (לא ברמת שלום-שלום, אבל בהחלט ברמת הקונספט), ואם הם לא הבינו מי הוא בפרקים הקודמים, הם ודאי הבינו בשנה האחרונה, כשתשע מכות לא שכנעו אותו להניח להם, ויש להניח שגם מהעשירית הוא עומד להתאושש, אין ספק שתהיה שם מלחמה ועל כן הם דואגים לכלי נשק. זה פירוש הגיוני לחלוטין.

יש פרשנים שאומרים שחמושים זה מלשון צידה – אוכל, חפצים שיזדקקו להם, כאלה מין. הם עוזבים לתמיד, אתה לא יוצא למסע כזה עם ארנק וטלפון.

ויש שאומרים (ורש"י ביניהם) כי חמושים פירושו "אחד מחמישה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלושת ימי האפלה" – שמונים אחוזים מהעם מתו במצרים, במכת החושך. רק עשרים אחוז יצאו ממצרים. מה זה אם לא שואה?

ויכול להיות שכל שלושת הפירושים עובדים יחד, אפילו הגיוני שהם עובדים יחד, וסביר שיש עוד פירושים. היו המון פרשנים לתורה במשך השנים, ועד היום יש.

אבל כשאני קוראת את הפסוק הזה וזוכרת מה אומר עליו רש"י, אני נעצרת. ואני מניחה לכובד הזה, לתובנה הזו, לתודעת השואה שכולנו גדלנו איתה, לחלחל רגע פנימה.

ואני מנסה להניח רגע בצד את הסיפור הגדול של יציאת מצרים וקריעת ים סוף ופרעה שתכף תכף מתאושש בפעם העשירית ויוצא לרדוף אחרי מה שנשאר מעם העבדים שלו; ולהתמקד בסיפור קטן. על איש אחד. אולי אפילו ילד אחד, שעבר את פרעה, ועכשיו צריך לעבור גם את זה. לבד. מכל המשפחה.

רואים אותו? או אותה?

מה הם מרגישים? מה הסיפור שלהם?

Image by StockSnap from Pixabay