צירוף מקרים מעניין הוביל אותי הבוקר למחשבה על הדילמה הקשה ביותר של הגיבור. צירופי מקרים, ואולי נכון יותר לכתוב "צירופי מקרים(?)" – עם סימן שאלה שהוא חלק אינהרנטי מהביטוי, כשמבחינים בהם – הם אירוע שיכול לספק הרבה שעשוע (נסו לכתוב "coincidence, I think not" בגוגל וראו מה תקבלו), ויכול גם לעורר הרבה מחשבות.

אז היה לי צירוף מקרים כזה שהתחיל אתמול בבוקר ונגמר היום בבוקר, ואכן עורר בי הרבה מחשבות, וחשבתי שפשוט אשתף אתכם.

מוכנים? אני מתחילה.

סיפור ראשון: התוכנית הסינגפורית

אתמול בבוקר ישבתי עם אימא שלי במטבח ושתינו קפה יחד. אני כבר לא זוכרת איך התגלגל האירוע, אבל בשלב מסוים היא סיפרה לי על המאבק שהיה להם לפני עשרים שנה בערך, כשהיא ניהלה את צוות המתמטיקה במטח, ומשום-מקום צץ לו איש אחד שהחליט שתוכנית המתמטיקה של מטח היא בושה וחרפה, וייבא לארץ את תוכנית הלימודים של סינגפור (ליתר דיוק – הוא ייבא לארץ את תוכנית הלימודים שכבר לא מלמדים בסינגפור, אבל למה להיכנס לדקויות). זה היה מאבק נוראי ומכוער שהתנהל מעל דפי העיתונים ומסכי הטלוויזיה. כתשו אותם עד דק, אמרו עליהם את הדברים הכי איומים שיכולים להיות. פגעו במוניטין שלהם והכתימו את שמם באינטרסים מכוערים שלא היו ולא נבראו. בסופו של דבר האיש והתוכנית הסינגפורית התפוגגו, ומטח התרוממו מהאדמה, נערו את האבק והמשיכו הלאה. חבוטים אבל מה אפשר לעשות, זאת העבודה וצריך להמשיך ללכת…

זה הרקע לסיפור. ואותו כבר הכרתי. אני זוכרת אותו. מה שאימא שלי חידדה אתמול כשהעלינו זיכרונות, היה כמה היא שמחה שהם כולם – כל הצוות המתגונן – היו באותו הראש, באותה התפיסה: הם לא מלכלכים. הם אומרים רק מה טוב בשיטה שלהם. הם לא מדברים על השיטה האחרת. ולא משנה איזה רפש יזרקו בפניהם. הידיעה הזו שהיא לא התלכלכה (ואוהו, כמה הזדמנויות היו לה,) משמחת אותה עד היום.

אבל דיברנו על צירופי מקרים, זוכרים? אז הנה הסיפור השני.

סיפור שני: העתיקה מד"ר סטריינג'

אתמול בערב, לפני שהלכנו לישון, צפינו שוב בד"ר סטריינג'. כשד"ר סטריינג' מגיע לקמאר-טאז' בקטמנדו, הוא מוצא שם את העתיקה. האמת שאני לא בטוחה איך תורגם השם לעברית, לא היו כתוביות בעברית בסרט שראינו, אבל באנגלית קוראים לה: The ancient one. העתיקה היא שמנהלת את המקום. היא שמלמדת את מי שבא בשעריו את סודותיו, היא מגנה על המקום ועל העולם ונלחמת ברעים. אלא שבשלב מסוים (ספוילר, ספוילר!!) אנחנו מגלים שאת כוחותיה היא שואבת מאותו המקור שממנו שואבים את כוחותיהם הרעים, וטוב ורע מתחילים להתערבב. עולה כאן הרמיזה על מה שתכף נגיד באופן ברור: כדי להילחם ברע – צריך להתלכלך.

אני חייבת להגיד שתיארתי את הסרט בצורה משעממת משהו. הנה קטע קצר שאני מקווה שיפיג את השעמום.

.

סיפור שלישי: תהלים פרק קכה

זה הסיפור שגרם לי לתהות על השניים הקודמים והיה הטריגר לפוסט הזה. מי שעוקב אחריי יודע שאני פריקית של אתגרים, ואחד האתגרים שאני עומדת בהם (בואו, להפתעתי המוחלטת, ובואו נראה שאצליח לסיים…) הוא 929 – קריאת פרק תנ"ך ביום כך שבסופו של דבר אוכל להגיד שקראתי לפחות פעם אחת את כל התנ"ך. הפרק של היום הוא תהלים קכה. בתהלים קכה מופיע הפסוק: "כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים לְמַעַן לֹא יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם." ומסביר הרב שטיינזלץ זצ"ל, כי הבקשה בפסוק היא שלא ישלטו הרשעים בצדיקים, מפני שכאשר נכנסים אפילו צדיקים גמורים לתחום שלטונו של הרשע, אין להם ברירה אלא לשלוח ידיהם באותו רוע, ולו כדי לשרוד. עצם המגע ברשע משחית.

ופתאום הכול הסתדר

כשהטוב ניצב בפני הרע – כמעט אין לו ברירה אלא להתלכלך. כמעט אין אפשרות שלא ידבק בו שום רע. זוהי, בלי שום ספק, הדילמה הקשה ביותר של הגיבור.

**

ואתם יודעים מה? מנקודת המבט שלנו, ככותבים, כמספרי סיפורים, הטוב שלא יכול שלא לגעת ברע גם מייצר דמות הרבה יותר מעניינת. הרבה יותר מורכבת. וגם כזו שהרבה יותר קל להזדהות איתה, כי מי מאיתנו הצליח לא לגעת ברע אף-פעם בכלל-בכלל?

והאם לא לגעת ברע בכלל-בכלל זה תמיד טוב?

מה דעתכם?

וחשוב מכך: מה אתם הולכים לעשות עם המידע הזה, או הרעיון הזה, בסיפור שלכם?

אם זה הפוסט הראשון שאתם קוראים על אפיון דמויות, כדאי לקרוא על כך עוד קצת בלחיצה כאן.

התמונה באדיבות: Image by ArtCoreStudios from Pixabay

חנוכה הוא אחד החגים החביבים עליי. קשה לי לשים את האצבע על הגורם המדויק לכך. אם זו החנוכייה שאני ממש אוהבת, או הסופגניות והלביבות, או החופש מבית הספר (ככה זה, אהבות מעין אלה מתגבשות בשלב מוקדם בחיים ולא תמיד מהטעמים הכי עמוקים), או העובדה שיום ההולדת שלי חל ממש כמה ימים אחרי ותמיד זכיתי לפינוקים מיוחדים (טעמים לא עמוקים, כזכור).

ומעניין שקשה גם לשים את האצבע על הטעם המדויק לחג הזה. בלי קשר אליי ולאהבות שלי.

זוכרים איך ילדים חוזרים מהגן לחופשת חנוכה? עם סביבונים, עם סופגנייה, ועם הרבה ציורים שקשורים לכד של שמן. השיר "כד קטן כד קטן, שמונה ימים שמנו נתן" הוא אחד משירי החג הידועים והפופולריים ביותר.

מה עניין פך השמן?

בואו ניזכר: היוונים השתלטו על בית המקדש, ובמשך כשנתיים הפכו אותו למקום פולחן לזאוס. לאחר המלחמה שבה כבשו היהודים את בית המקדש מחדש (דבר שאגב קרה בסוכות, הידעתם?), הם הקדישו תקופה של כחודשיים לניקוי וטהרה של המקדש. מציאת פך השמן הטהור, שלא שימש לעבודה זרה, אפשרה את החזרת עבודת המקדש.

נס פך השמן המפורסם הזה, שכל ילדי הגן בישראל מכירים בעל פה, לא מופיע אפילו ברמז בתפילת "על הניסים" שנאמרת שלוש פעמים ביום בתפילות בחנוכה, ועוד כמה פעמים בתוך ברכת המזון. שם מתואר אותו הסיפור מזווית אחרת לחלוטין:

בִּימֵי מַתִּתְיָהו בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשׁכִּיחָם תּוֹרָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ וְאַתָּה, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם: רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וְאַחַר כֵּן בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת-מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל.

אף מילה על פך שמן. שמתם לב?

אז למה אנחנו מתעסקים כל כך הרבה בפך ובשמן ובחנוכייה ובסופגניות?

הרב אלישיב קנוהל ז"ל הסביר זאת באתר צֹהר בכך שחכמינו רצו להדגיש את הצד הרוחני של החג גם על חשבון הצד הלאומי, ולכן העצימו את זיכרון פך השמן על פני זיכרון הניצחון במלחמה.

עם חזרת ישראל לארצו בתחילת המאה העשרים, בזמן השלטון העות'מאני ואחריו המנדט הבריטי, היו חלוצים שהתחברו לסיפור של חנוכה ובחרו להעצים דווקא את סיפור הניצחון הלאומי.

יש לנו כאן שני צדדים של אותו הסיפור, ובתקופות שונות אנשים שונים בוחרים להעצים זווית אחת או אחרת, ולמעשה אנחנו יכולים לסיים את הדיון שלנו כאן, אבל רגע. בואו נדבר על עוד זווית של הסיפור.

איך באמת התחילה המלחמה הזאת? מתי החליטו המכבים שבאו מים עד נפש והם לא מסוגלים עוד לראות את הביזיון שחווה עם ישראל?

אם תחפשו באינטרנט את סיפור חנוכה, או אפילו את סיפור חנוכה האמיתי, תגיעו למגוון סיפורים וסרטונים, שמספרים על המלחמה. אני מודה שלא התעמקתי בכולם, אבל באחד מהם למשל ראיתי שמתתיהו היה נוכח בעת שיהודי מתייוון השתחווה לפסל זאוס, וזה מה שהעלה לו את הסעיף וגרם לו להתחיל את המלחמה.

אבל הנה סיפור נוסף שמתחבא במקורות, ואף אחד לא סיפר לי בכל שנותיי במערכת החינוך:

בתלמוד הבבלי, מסכת שבת כג ע"א כתוב: "דאמר רבי יהושע בן לוי, נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס."

נסביר: בדרך כלל נשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן – כלומר ממצוות שיש משמעות לזמן שבו מקיימים אותן, והדלקת נרות חנוכה לחלוטין תלוית זמן; ועל כן מתאים לכתוב במפורש שהן כן חייבות, ורבי יהושע בן לוי מסביר שהן היו שותפות בנס.

אבל איפה הן היו שותפות בנס? במלחמה הן כנראה לא השתתפו, וגם בעבודת המקדש לא שמענו על שום אישה מסוימת שעשתה משהו מסוים. אז על מה מדובר כאן?

מסביר רש"י: "שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה, ועל ידי אשה נעשה הנס."

מה קורה כאן?

הסיפור בשלמותו מופיע באוצר המדרשים, ב"מדרש מעשה חנוכה". מתוארת שם מסכת ארוכה של התעללויות של היוונים ביהודים, והחמרה של ההתעללויות בכל פעם, ולבסוף גזרו שכל בת ישראל שתינשא, חייבת להגיע אל ההגמון בליל הכלולות שלה. בואו נגיד את זה במילים הברורות שלנו: כל כלה חייבת על פי חוק להיאנס על ידי השליט היווני.

הנוהג המחריד הזה נמשך שלוש שנים ושמונה חודשים, שבמהלכן נערכו הרבה פחות שידוכים, כי מי רוצה לראות את הבת שלו נאנסת ביום שאמור להיות השמח ביותר בחייה (עד אז)? ואז הגיע יום נישואיה של חנה בת מתתיהו לאלעזר בן חשמונאי. זה היה אירוע גדול וחשוב שהשתתפו בו נכבדי העם, וחנה, שהייתה (כך מתברר) אישה בעלת עמדה ודעות מאוד ברורות, החליטה לעשות מעשה.

כשהתיישבו כולם לסעוד את סעודת המצווה ושקט השתרר באולם, היא נעמדה במקום גבוה, קרעה מעליה את בגדיה, ועמדה כך עירומה מול אביה ואמה וכל גדולי הדור. אין ספק שאם מישהו עדיין חשב על משהו אחר עד אז – באותו הרגע היא קיבלה את תשומת הלב המלאה של כל הנוכחים במקום. ובעיקר את זאת של בני המשפחה שלה.

האחים שלה ראו אותה כך, הזדעזעו וכבר עמדו להרוג אותה, ואז אמרה חנה: "אתם לא מתביישים? על דבר כזה אתם רוצים להרוג אותי, אבל לתת אותי להגמון, שיתעלל בי לילה שלם, זה בסדר? לדינה היו שני אחים, שמעון ולוי, שהשמידו עיר שלמה על אונס אחותם, ואתם חמישה – מתכוונים למסור אותי ככה לגוי הזה, כשאתם יודעים בדיוק מה יקרה לי שם?"

והנאום ההוא, כך מספר המדרש, הוא הניצוץ שהצית את אש המרד. הוא שגרם למכבים לצאת למלחמה.

**

מבינים למה הסיפור לא נכנס למצעד סיפורי הגננות?

אני לא יכולה להגיד שאני לא מבינה למה לא סיפרו לי את הסיפור הזה בגן, אבל אני שמחה מאוד ששמעתי אותו מאוחר יותר.

לפעמים יש לנו סיבות ממש טובות לספר זווית מסוימת של סיפור ולא זווית אחרת. לפעמים זה תוכן שמתאים פחות או יותר לקהל היעד, לפעמים זה מסר שאנחנו רוצים להדגיש או לא, ולפעמים זה עניין של אסתטיקה של הסיפור. כך או כך, זה בידינו. כשאנחנו כותבים סיפור, וכשאנחנו עושים עבודה מספיק טובה ומכירים אותו מכל הזוויות שלו – אנחנו יכולים לבחור איזו זווית אנחנו רוצים להאיר ואיזו אנחנו רוצים להסתיר. ולפעמים הזוויות החשוכות יוארו במסגרת אחרת.

אז בואו נחזור לפרויקט הפרטי שלכם: מה החלטתם, איזה סיפור אתם בוחרים לספר?

שלושים פרשות. שלושים פרשות בדיוק עברו מאז שהחליט אלוהים לברוא עולם.

למה זה חשוב?

כי יש איזה חוט מאוד ברור שמחבר בין מה שקרה שם, ובין מה שאומרים לנו כאן.

בפרשת בראשית נברא העולם. נקבעו התנאים הפיזיים שבהם העולם מתקיים: אדמה ושמיים; ים ויבשה; עשב, ירק, פירות; שרצים, עופות וחיות, דגים, רמשים ובהמות; והאדם. כמובן, האדם.

מה לא הזכרתי?

נכון, את הבריאה של היום הרביעי: המאורות ברקיע השמיים – "אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים." (בראשית א, טז). ולמה הם חשובים עד כדי כך שהשארתי אותם ממש ממש לסוף? בגלל התפקיד שלהם: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים." (בראשית א, יד).

ומפני שכאן בדיוק אנחנו מתחברים לפרשה שלנו. בפרשה שלנו הימים והלילות והמועדים והשנים מקבלים משמעות.

כידוע, לוח השנה העברי מבוסס על שילוב בין מחזור הירח ומחזור השמש. על פי מחזור הירח אנחנו קובעים את החודשים – ראש חודש הוא תמיד עם מולד הלבנה, ומי שרוצה לטייל לאור ירח מלא, רק צריך לבדוק מתי בדיוק חל אמצע החודש העברי. אבל אם נעבוד רק עם מחזור הירח – החודשים יזוזו לנו בלי סוף על פני עונות השנה, כמו בלוח המוסלמי שבו חודש הרמדאן יוצא בכל שנה בעונה אחרת. אנחנו מחויבים לחגוג את פסח באביב, ועל כן מעבְּרים שנים בעת הצורך – מוסיפים עוד אדר, כדי שלא לחגוג את פסח בחורף. המשמעות של זה היא שעונות השנה והשנה העברית ומועדיה – צועדים יד ביד.

וכל זה מקבל משמעות בפרשה שלנו, פרשת אמור:

חג הפסח הוא החג הראשון בשנה העברית – "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה'" (ויקרא כג, ה) – וכמה זה מופלא שראשית השנה העברית היא בחג החירות, בחודש שבו הפכנו ממשפחות של עבדים לעם של בני חורין!

שבעה שבועות בדיוק לאחר מכן, אנחנו חוגגים את שבועות, חג הקציר, בדיוק בזמן שבו קוצרים את התבואה החדשה.

בחודש השביעי – הוא חודש תשרי – מגיעים ראש השנה שלא נקרא כאן ראש השנה, אלא "שבתון זכרון תרועה", ואחריו יום הכיפורים; ולאחר שעברנו את אלה בשלום, "בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ" (ויקרא כג, לט) אנחנו חוגגים את חג סוכות, עם "פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל" (ויקרא כג, מ) – ארבעת המינים, שכמה נוח, צמחו בדיוק עכשיו!

הייתה איזו דרך שהיינו צריכים לעבור עד שחוקי הטבע שנקבעו בששת ימי הבריאה יממשו את המשמעות המעשית והרוחנית שלהם. אבל הנה זה קרה: סוף סוף אנחנו עם, ויש לנו הנהגה, ויש לנו מרכז רוחני, והטבע לא מנותק מזה. הטבע הוא חלק מהעניין. הכול קשור. יש משמעות לעונות, לשבועות, לשבתות, ואפילו ליום וללילה. יש גם משמעות לעובדה שאנחנו נמצאים בארץ ישראל – שזה האקלים שבה ואלו עונות השנה שבה.

מה אנחנו לומדים מזה על כתיבה?

שאלה מצוינת.

למי שכותב על העולם שלנו – אלוהים כבר עשה את העבודה. העולם שלנו כבר קיים ומוכר. אתם לא חייבים לרדת לפרטים עד כדי הצמחת העשב ומקומם של התנינים הגדולים.

אבל אם אתם יוצרים עולם חלופי – ככל שתשקיעו יותר בפרטים – כך הסיפור שלכם יקבל עומק רב יותר.

נסו להבין לא רק איך עובד הטבע, אלא גם איך זה משפיע על האדם בסיפור שלכם ומה המשמעות הרוחנית של זה.

בהצלחה!

Image by Phạm Quốc Nguyên from Pixabay

אני בטוחה שכבר שמעתם בעבר על מסע הגיבור. ובכל זאת, נראה לי ששווה להסביר שוב במה מדובר.

העניין הוא כזה: בסופו של דבר, מאגר הסיפורים בעולם הוא לא לגמרי אינסופי. ואם אנחנו מנסים להסתכל על סוגים של סיפורים, יש מי שמדברים על שישה סוגים, יש על שבעה, ויש על שלושה-עשר, אבל זהו. ואחד מסוגי הסיפורים שכל מי שמחלק סיפורים לסוגים מכיר, הוא מסע הגיבור.

את מסע הגיבור הציג לראשונה ג'וזף קמפבל בספרו הגיבור בעל אלף הפנים. הוא גם פרש שם את העלילה הבסיסית של מסע הגיבור, פירט 17 שלבים אפשריים, ותיאר סיפורים שונים ככאלה שעוקבים אחר מבנה העלילה הזה. ביניהם הסיפורים של משה רבינו, וגם ישו והבודהה.

לטענתו של קמפבל, בכל הסיפורים האלה יש אוסף סופי ולא מאוד גדול של שלבים שמתחלקים לשלוש חטיבות עיקריות: יציאה למסע, חניכה, והחזרה. בחלק הראשון – הגיבור נקרא למשימה ומנסה לחמוק ממנה, ואז בעזרת חונך עובר לעולם לא מוכר. בחלק השני – הגיבור עובר אל העולם הלא-מוכר ומתמודד עם האתגרים שניצבים בפניו שם. לרוב הוא צריך הרבה עזרה בחלק הזה, והוא גם עושה בו טעויות איומות. בחלק האחרון – הגיבור חוזר לעולם האמיתי עם כל מה שהשיג ועם החוכמה והניסיון שרכש.

אני בטוחה שכבר עכשיו אתם מצליחים לחשוב על לא מעט סיפורים שעובדים עם המבנה הזה. הארי פוטר למשל, עליסה בארץ הפלאות, קדימה (סרט חדש ומצוין של פיקסר שרץ עכשיו בקולנוע, רוצו לראות עם הילדים או בלי).

ואני לא יודעת אם קמפבל התכוון להרחיב את המושג הזה ליותר מגיבור אחד או שניים, לעם למשל, אבל אני חושבת שסיפור ההתהוות של עם ישראל כעם ישראל – עונה לגמרי על ההגדרות של מסע הגיבור.

איך עובד מסע הגיבור של עם ישראל?

בשלב הראשון – יש לנו עם של עבדים, עם סדרי חיים די ברורים וקבועים והם אולי לא שיא הנוחות והעונג, אבל הם כבר התרגלו אליהם. ואז מגיע משה ומציע להוציא אותם משם. (טוב, לקרוא לזה "מציע" זה קצת למתוח את ההגדרה של המילה) והעם מסרב. הסירוב נע בין "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." (שמות ו, ט) הפסיבי, לבין "וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ." (שמות ה, כ-כא) שזה כבר די אקטיבי וגם קצת ממפחיד. ואלה רק שתי דוגמאות.

בשלב השני – משה, המדריך והחונך, מוציא את העם מהחיים הרגילים אל המדבר שבו הכול מתנהל אחרת, ובו הם יהפכו מעם של עבדים לעם חופשי – חינוך מחדש שייקח ארבעים שנה.

בשלב האחרון – וזה כבר יקרה בספר יהושע – העם יחזור לעולם הרגיל, לחיים הרגילים, עם כל מה שלמד, ויהיה לעם חופשי בארץ ישראל.

העניין הוא שגם החונך הטוב ביותר צריך איזו הפוגה מדי פעם, או שיש לו עוד כמה דברים חשובים לעשות, לעלות להר סיני למשל, ולכתוב את התורה. ובזמן הזה, שבו הגיבור שלנו, כלומר עם ישראל, נשאר לבד – הוא עלול לטעות בדרך ולהגיע למקומות פחות מוצלחים.

זה בדיוק מה שקורה בפרשת כי תשא, פרשת חטא העגל

בפרשה שלנו, עם ישראל מתבלבל בספירה, חושב שמשה מבושש לשוב מההר, חושש שזהו, הלך על האלוהים הזה, הוא לבד בעולם, וממהר ליצור לו אלוהים חדש. כאילו הוא לא למד כלום עד עכשיו.

כך באו לעולם עגל הזהב, ואחת הפדיחות הכי גדולות של עם ישראל, שכמעט הובילה לקצו. ה' זועם. הוא כבר מתחרט על הכול. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל." (שמות לב, ט-י). אבל משה לא מתפתה להתחלה החדשה שמוצעת כאן (בלי כל הטראומה והפוסט-טראומה של העבדות), ומצליח לפייס את ה' ולהעביר את מחשבתו אשר חשב על היהודים. (כן, נו, אנחנו ממש שנייה אחרי פורים, תנו לי את זה…) משה כנראה מבין את הדינמיקה ההכרחית הזאת של מסע הגיבור. הוא מבין שעם ישראל חייב לטעות בדרך. הוא חייב להגיע אל פי תהום לפני שהדברים יתחילו להשתפר. וכן, זה הגיוני לגמרי שזה קורה ממש רגע אחרי האירוע החשוב ביותר שקרה לעם ישראל אי-פעם ולווה במופע האור-קולי המרהיב והמרשים ביותר שנראה עד אז: מתן תורה. ככה זה גיבורים כשהם במסע. הם צריכים לשחרר מתח, ולפשל, ולהצטער, ולצאת מזה חזקים וחכמים יותר.

מה עושים עם זה עכשיו?

אחת החוויות הקשות ביותר מבחינתי היא הצלילה הזאת מרגע של שיא והתרגשות והתעלות וכו' וכו', אל הבור העמוק של הכישלונות. הפער הזה בין מה שיכולתי עדיין להרגיש (אושר טהור) לבין תחושת הכישלון המשפילה – מייצר פער כואב ומבזה שקשה לי להתמודד איתו. זה מה שקורה לי בחיים האמיתיים. בסיפור, כמו שאתם בטוח יודעים, פערים הם חומר מצוין. אנחנו רוצים לעבוד עם פערים.

נסו לחשוב איפה בסיפור שלכם נמצא פער כזה, ואיך אפשר להעמיק אותו עוד קצת, למען הקוראים הבאים (שישמעו על הספר מלקוחות מרוצים…)

**

רוצים לשמוע עוד קצת על מסע הגיבור? בכנס נקודת מפנה 3 הרצה עליו אריאל כהן, ועד 19.3.2020 תוכלו לרכוש את הקלטות הכנס בחצי המחיר (הקלידו חצי בשדה "קוד קופון" בעמוד הרכישה). הנה כאן תמצאו את תוכן הכנס.

Image by Free-Photos from Pixabay