אורסולה ק' לה גווין היא סופרת אמריקנית עטורת פרסים והוקרות (ספרתי 46 בוויקיפדיה). היא כתבה פרוזה, שירה וספרות עיון, וידועה במיוחד בספרי המד"ב-פנטזיה שלה. במרבית כתיבתה עוסקת לה גווין במפגש בין תרבויות, ככל הנראה בהשראת הבית שגדלה בו – שני הוריה היו אנתרופולוגים. היא עושה זאת גם מתוך מטרה להשפיע ולהוביל שינויים חברתיים – תפקיד חשוב שהיא מייחסת לספרות המד"ב-פנטזיה.

הספר Conversations on Writing יצא לאור לאחר מותה. זהו ספרה האחרון של אורסולה לה גווין. הספר, כשמו, מרכז שיחות על כתיבה בין לה גווין ובין דיוויד ניימון, שראיין אותה. שיחות, כידוע, נוטות להתפזר; הן פחות מסודרות מכפי היינו רוצות שיהיו. ובכל זאת ליקטתי לי כמה תובנות מהספר העדין הזה.

איך נכון לכתוב?

כתיבה, אולי כמו כל דבר אחר בעולם, מושפעת מטרנדים. הכתיבה בגוף שלישי או ראשון, שימוש בזמן הווה או עבר, משפטים ארוכים או קצרים ועוד כהנה וכהנה החלטות אמנותיות שונות, נחשבות בזמנים מסוימים ל-best practice, "ככה צריך/נכון לעשות", ובזמנים אחרים לדבר שלא יעשה. אותם הדברים בדיוק זוכים לשבחים ולגינויים, תלוי במקום ובזמן. מה אני מנסה לומר? אני מנסה לומר שתעזבו את כל הכללים האלה ופשוט תכתבו.

לגלות את הקול שלך

אחרי שאמרנו את כל מה שאמרנו בפסקה הראשונה, כדי "לגלות את הקול שלכם" כמו שקוראים לזה היום, צריך לכתוב הרבה. ממש הרבה. אם התחלתם לכתוב אתמול (או לפני חצי שנה, זה אותו הדבר…) ונדמה לכם שמשפטים שנמשכים חצי עמוד זה הקול הייחודי שלכם – אתם טועים. עדיין לא כתבתם מספיק. תמשיכו לעבוד על זה. ותעשו תרגילים. המון תרגילים.

אמנות החיקוי

בואו נתקדם עוד קצת עם עניין התרגילים, סבבה? אם יצא לכם ללמוד לנגן פעם, או שמישהו בסביבתכם למד לנגן, ודאי שמתם לב שמורים לנגינה לא מלמדים תלמידי נגינה צעירים לחבר מנגינות משלהם. לפחות לא בעשר השנים הראשונות. הו לא. הם מלמדים אותם לבצע יצירות מופלאות שכתבו מלחינים גדולים אחרים. לנגן היטב את באך, דביוסי או רחמנינוב נחשב להישג מרשים מאוד. יש המון מה ללמוד מהתהליך הזה. ואיכשהו, בכתיבה, לחקות סגנון של מישהו אחר זה מאוד לא מקובל. מגונה אפילו. לה גווין תוהה על העניין הזה. את תלמידיה היא מזמינה בחום לחקות סופרים אחרים. גם כאן יש הרבה מה ללמוד. רק שבסוף – אל תפרסמו את זה.

סבלנות

זוכרים שדיברנו בהתחלה על ההערכה והפרסים שאורסולה לה גווין זכתה בהם? כל זה לא הגיע מיד. חמשת הרומנים הראשונים שכתבה לה גווין בעשר שנות הכתיבה הראשונות שלה – נדחו. המו"לים חשבו שהחומרים שלה מוזרים מדי ואף אחד לא יקרא אותם. מה אנחנו לומדים מזה? לא להתייאש! אם כתיבה היא הדבר שלכם – המשיכו עד שתצליחו!

יש לכם תובנות נוספות לגבי אורסולה לה גווין או הספרים שלה? שתפו בתגובות!

רוצים לקרוא את הספר? הוא קורא לכם מכאן.

רוצים לקרוא עוד על ספרי כתיבה? (גם בעברית) – כאן תמצאו רבים אחרים.