לפני המון שנים, כשהייתי אימא צעירה והטיפול בילדיי הקטנים שכמה מהם עשו בערך מה שאני אומרת וכמה לא ממש, והרגשתי שאני לא עומדת בעומס – דיברתי עם חברה שיש לה השכלה טיפולית. תיניתי בפניה את מכאוביי וצרותיי והיא פסקה: "את חייבת לעשות משהו בשביל עצמך."
"מה?" שאלתי. כלומר, אני ממש מחזיקה ממנה, מהחברה הזו, ומהחוכמה שלה ומהעצות שלה, אבל מה הקשר?
והיא הסבירה: "את לא יכולה לתת ולתת ולתת בלי לקבל כלום. אם לא תתמלאי – לא יהיה לך מה לתת לילדים שלך."
וככה פשוט הפעולה האגואיסטית של לתת לעצמי זמן שבועי קבוע שבו אני עושה מה שמתחשק לי – ממסאז' רקמות עמוק ועד רקמה רומנית – הפכה למעשה אלטרואיסטי שכל מטרתו הוא להיות אימא טובה יותר (למי שזקוק לתירוץ הזה דווקא).
מה שעשיתי עם האישור להשתולל הזה, היה ללכת לסדנת הכתיבה הראשונה שלי, אצל שגית אמת הנהדרת, שאם תשאלו אותי – כל מי שמתחיל למשש מילים צריך להגיע אליה. זה קרה בעידודו של האיש המהמם שלי. הוא היה מבסוט אש שמישהו מבחוץ אמר סוף סוף את מה שהוא אמר בלי סוף, רק שלא הקשבתי לו…
מה הקשר בין אימהות לבלוג כתיבה?
או, זה ממש פשוט: אותו הדבר בדיוק נכון לכתיבה שלנו. כשאנחנו כותבים וכותבים וכותבים בלי למלא את הבאר – משהו מתייבש בשלב מסוים. זו אחת הסיבות לתופעות כמו חסם כתיבה או משבר כתיבה.
ג'וליה קמרון מדברת על זה (היא קוראת לזה בילוי אמן), דורותיאה ברנד מדברת על זה, רוני גלבפיש עדיין לא כתבה על זה, אבל בהחלט דיברה על זה (לפחות איתי…) ואני מניחה שעוד רבים וטובים שאני לא זוכרת או לא קראתי.
למלא את הבאר אפשר בהליכת בוקר (או כל שעה אחרת ביום) נטולת טלפון, כשהקשב מופנה אל מה שרואים ושומעים ומרגישים; אפשר למלא את הבאר בדייט שבועי שלכם עם עצמכם – שעתיים שמוקדשות לכם בלבד, לבד, במוזיאון, בטבע, בישיבה בבית קפה והתבוננות על הסביבה, ברשות שתיתנו לעצמכם לראות, להריח, לחוש, להאזין… אפשר וחשוב להכניס את פרקי ה"מילוי" האלה ליום-יום. וכדאי לחשוב על העניין הזה גם כשנוסעים לחופשה. נסיעה למקום אחר, אזור אחר, אפילו מדינה אחרת – היא הזדמנות להתבוננויות חדשות.
שני עניינים קטנים וחשובים:
- לא בטוח שמילוי הבאר יתרחש בעצמו. צריך לתת את הדעת על הדברים האלה. שימו לב למה שאתם רואים, למה שאתם שומעים, למחשבות שחולפות בראשיכם, לדימויים שעולים בכם.
- קיים סיכוי סביר שתשכחו את מה שראיתם, שמעתם, חשבתם, הבריק לכם. דאגו שתהיה אתכם איזו מחברת או פנקס, וכתבו את הדברים. שיישארו אתכם גם כשתחזרו הביתה.
**
מזמינה אתכם לשתף כאן בחוויות שעזרו לכם למלא את הבאר!
נקלעתי פעם לתקופה יבשה ועשיתי גם דפי בוקר (שעליהם כתבתי כאן בעבר) וגם מילוי באר.
תפסתי לילה נטול ירח ונסעתי לחוף ים ללא הגבלת זמן. ישבתי על החול בלי לראות אותו מרוב חושך סמיך, בקושי הצלחתי לראות במעבה החשיכה את נחשי הקצף הלבן של הגלים, והיו גלים, ועוד איך, ורוח חזק נושב ונושב בלי לעצור, והתנפצויות רסיסים מלחלחות וממליחות, והיה לבד ענק ועצום ועצמתי כמו של קבר, לא מחוץ לקבר, בתוך הקבר, ושאון דכיים של גלים, ופתאום אזעקה (שאחר כך התבררה כטעות) ועוד אזעקה, ואין לאן לברוח או ללכת, רק כמו שפן בין הסלעים הרטובים, ונולד סיפור יפה שלא רק היה יפה (כך אמרו הקוראים) אלא גם שחרר את הסתימה וחידש את הנביעה.
חשוב מאוד!
בתקופה בה ליוויתי את חברתי לטיפולים כימותרפיים, מעבר להתמודדות עם הכאב המתבקש, ידעתי שחייבים לטפל גם במטפל. כך קבעתי לעצמי טיפול מפנק שבועי וגם חיפשתי ובדקתי דברים שונים. באותה תקופה מצאתי את הדרך המעניינת שבמשך השנים הפכה לעבודה וזה הפנג שואי. עבורי זו הייתה תקופה של ריפוי.
מתחברת ומסכימה שוב. חשוב לזכור, שההשראה מגיעה מחיי היומיום. מכל מה שאנחנו רואים, שומעים, חווים וחושבים גם בזמן קיפול הכביסה או הקניות בסופר. הרעיון של הפנקס חשוב מאד ואני מתכוונת לאמץ אותו.