חטאים דקדוקיים

שתי טעויות נפוצות ביותר של סופרים מתחילים הן שימוש בפעלים סבילים ושימוש בתוארי-פועל.

רגע! אל תברחו! אני מיד מסבירה.

.

נתחיל בפעלים הסבילים.

פעלים סבילים הם: 'נלקח' במקום 'לקח', 'נאמר' במקום 'אמר', 'הונח' במקום 'הניח', וכן הלאה וכו'.

משפטים שמקורם בחטאים שכאלו הם למשל:

המקרר החדש הונח בדירה. בימים הקרובים יהיו חייבות להתקבל כמה החלטות קריטיות בנוגע לספות בסלון, לשולחן האוכל ולתאורה בפרגולה.

בואו נסתכל יחד על שני המשפטים האלה.

מה הנושא?

במשפט הראשון הנושא הוא המקרר. במשפט השני נראה שהנושא הוא ההחלטות.

הבעיה הראשונה אם כך היא שזה פשוט לא מעניין. לאף אחד לא אכפת ממקרר, ובטח שלאף אחד לא אכפת מ"החלטות". ואולי הנושא הוא הספות בסלון, שולחן האוכל והתאורה בפרגולה? זה לא באמת חשוב, כי גם מהם לאף אחד לא אכפת. אכפת לנו מאנשים. עם אנשים אנחנו יכולים להזדהות. לאנשים אנחנו יכולים לדאוג. אנשים יכולים להשאיר אותנו ערים בלילה. מקררים, ובכן, פחות.

מה עוד?

במשפט הזה אף אחד לא נושא באחריות על שום דבר. אין כאן סיכונים. יש כאן סיקור שיש אנשים שחושבים שהוא מלומד (לא ברור לי איך, אבל הפועל הסביל נושא עמו איזו הילה משכילה), ואם למשל נפל איזה גלגל מהמקרר כשהביאו אותו למקום שבו הניחו אותו – הרי שאף אחד לא אחראי לכך ואף אחד לא אשם.

כשלמדתי עריכה בבית ברל, לימדו אותי ש"עברית לא אוהבת פעלים סבילים". אני יודעת, זה משפט קצת מצחיק. ובכל זאת, פתחתי תנ"ך בכמה מקומות אקראיים, ואכן, כל המשפטים שקראתי היו פעילים ולא סבילים. ייתכן שזה מקרה. ייתכן שיש בהחלט משפטים סבילים בתנ"ך, אבל אני מנחשת שהם מעטים.

ואולי הסיבה הטובה מכול לא להשתמש בפעלים הסבילים היא שהמשפטים שיוצאים מהם פחות ברורים.

ראו את האלטרנטיבה:

הנחנו את המקרר החדש בדירה. בימים הקרובים אנחנו חייבים להחליט על ספות לסלון, שולחן אוכל, ואיך בדיוק אנחנו רוצים את התאורה בפרגולה.

לא יותר נעים? (ואם נשבר גלגל בדרך – אנחנו יודעים בדיוק מי האחראי לעניין…)

.

החטא הדקדוקי השני הוא כפי שאמרתי, שימוש בתואר הפועל.

הנה כמה דוגמאות:

"אוי, מתוק שלי, אני כל כך מצטערת," אמרתי בחמלה.

"אני לא מאמינה שזה קורה." לחשתי בחוסר אמון.

"איך את לא מתביישת להחזיר לי רכב עם מראה שבורה ובלי אף טיפה של דלק!" צעקתי בכעס.

כל תוארי הפועל במשפטים הללו, כלומר – "בחמלה", "בחוסר אמון", "בכעס" – מיותרים לחלוטין. הם לא יותר מאשר שומן. ריפוד מיותר שהתוספת היחידה שלו לטקסט היא הגדלת מספר המילים. אם כתבתם אותם – תרגישו יותר טוב כשתבדקו כמה מילים כבר כתבתם בסוף יום הכתיבה שלכם. אבל זו אשליה. כי אין בהם שום תוספת של ממש, והדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות בהם הוא למחוק אותם.

.

המשפטים:

"אוי, מתוק שלי, אני כל כך מצטערת," אמרתי.

"אני לא מאמינה שזה קורה." לחשתי.

"איך את לא מתביישת להחזיר לי רכב עם מראה שבורה ובלי אף טיפה של דלק!" צעקתי.

חזקים לאין שיעור מהמשפטים הקודמים.

.

משפטים אפילו חזקים יותר יהיו:

"אוי, מתוק שלי, אני כל כך מצטערת," אמרתי.

"אני לא מאמינה שזה קורה." אמרתי.

"איך את לא מתביישת להחזיר לי רכב עם מראה שבורה ובלי אף טיפה של דלק!" אמרתי.

'לחשתי' ו'צעקתי' מיותרים. המשפט עצמו מעביר את האופן שבו נאמרו הדברים, וזו בהחלט כתיבה טובה יותר.

.

ואתם יודעים מה? אם ברור מי מדבר, אפשר גם ככה:

"אוי, מתוק שלי, אני כל כך מצטערת."

"אני לא מאמינה שזה קורה."

"איך את לא מתביישת להחזיר לי רכב עם מראה שבורה ובלי אף טיפה של דלק!"

.

נגענו כאן רק בקצה קצהו של קרחון התארים שיש לנקות מטקסט. יש עוד רבים-רבים כאלו. אם מתחשק לכם עוד – תנו סימן כאן למטה בתגובות – ונרחיב הלאה. בינתיים – אם תתקנו רק את שני הדברים הקטנים האלו – מובטח לכם שהטקסט שלכם ישתפר פלאים.

נסו ושתפו!