בית תחת אש

בית תחת אש הוא מושג בלתי נסבל. ואיכשהו מתברר שדברים כאלה קורים לא רק אי שם במחוזות מרוחקים, באפריקה, באוקראינה, באזורי קרבות… ומעשה שהיה כך היה:

בשבוע האחרון הלכה עפרה לקס לישון בחדר השינה שלה, בבית שלה, בעיר במרכז הארץ. השעה הייתה מוקדמת יחסית, לפחות מבחינתה. עפרה בדרך כלל הולכת לישון הרבה אחרי 22:00. אבל עבר עליה יום ארוך וקשה, ואולי אפילו שבוע או חודש עמוסים, והיא הייתה זקוקה למנוחה הזאת.

יריות נשמעו מרחוב סמוך. אנחנו מדברים על עיר במרכז הארץ, כן? אבל יריות ברחוב כבר הפכו לסטנדרט בעיר הזאת (לוד, אם חשוב לכם לדעת) ועפרה השתדלה להתעלם מהן, משל היו רעש לבן לגיטימי, ולהירדם בכל זאת.

ואז נשמע רעש חזק מהרגיל, ועפרה הרגישה איך לפתע ניתזים עליה רסיסים של עץ ומכסים אותה.

היא הדליקה את האור, הביטה סביבה וגילתה כדור של רובה נעוץ בשולחן שליד מיטתה.

נס גדול קרה לעפרה לקס באותו הלילה: כדור של רובה חדר לחדר השינה שלה, חלף מעליה, ונתקע בשולחן שליד המיטה. זה היה יכול להיגמר אחרת לגמרי.

והמקרה הזה – שבעבור רובנו הוא תסריט שאפשר לשאת רק כשהוא קורה למישהו אחר, בספר למשל, או בסרט, הוא מציאות לא נדירה מדי בלוד. והתחושה היא שהדבר הזה עומד בפני עצמו וראוי ליחס בפני עצמו, ואי אפשר להקטין אותו בכל מיני מחשבות אחרות, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב אותן.

המקרה הזה מעורר בי מחשבות גם על בית.

ומה זה בית. למה אנחנו מצפים מהבית שלנו? את מי אנחנו מוכנים להכניס אליו ואת מי לא? מה אנחנו מוכנים להכניס אליו ומה לא? מתי כניסה של משהו לבית היא כניסה מבורכת, ומתי היא חדירה?

וגם – איזה רדיוס מסביב לבית שלנו הוא עדיין "פריפריה" של הבית שלנו? איזה ציפיות יש לנו מהפריפריה הזאת? (אולי למשל היינו רוצים שלא יהיו ברדיוס המסוים הזה קרבות יריות? אולי חשוב לנו שהרדיוס הזה יהיה נקי?) מה קורה כשהציפיות שלנו נענות? מה קורה כשהן נכזבות?

מתי אנחנו עוזבים את הבית (והפריפריה)? מתי אנחנו חוזרים אליו?

עכשיו חשבו על גיבור הסיפור שלכם – מה זה בית בשבילו?

***

רוצים לחשוב עוד על הקונספט של בית? קראו כאן.

רוצים לקרוא עוד על מה שמתחולל בלוד? לחצו כאן.