לפני שנים רבות, כשכתבתי סיפורי חיים של אנשים, הגעתי פעם לקיבוץ דן כדי לפגוש אישה מתוקה, ניצולת שואה, שילדיה החליטו להוציא לאור את סיפור חייה.
זו היתה עבודה נפלאה! מכיוון שקיבוץ דן ממש ממש רחוק מהבית שלי, קבעתי איתה פגישות בימי חמישי ושישי, ובלילות שביניהם ישנתי בצימר לא רחוק משם. תחושת הטיול השתררה עליי כבר כשיצאתי מתחום הנסיעות הרגיל שלי. וגם אם נשים את כל החלק של תחושת החופש בצד (על אף חשיבותה האינהרנטית), זו היתה אישה מקסימה שמאוד מאוד נהניתי לראיין.
אבל עזבו את כל זה.
ותודה לקיבוץ שהביאני עד הלום
מה שבאמת רציתי לספר נוגע למה שהאישה המתוקה הזו סיפרה לי על הגיעה לקיבוץ דן.
בתחילת הדרך, כך היא סיפרה, כשרק הגיעה לקיבוץ, יותר מכול היא הרגישה נטע זר. היא נולדה בהונגריה והיה לה מבטא הונגרי עז שהצחיק מאוד את בנות הקיבוץ בנות גילה, ולאחר כל מה שעבר עליה בזמן השואה, גילתה שבארץ מדברים עליה ועל שכמותה כמי שהלכו "כצאן לטבח". ההתייחסות הזו פגעה בה וקוממה אותה. הזמן חלף, לקיבוץ הגיעה חבורה חדשה של נערים, בהם מי שהיה לימים בעלה, והם החליטו להישאר בקיבוץ. כשנולדו ילדיהם – הם נלקחו תיכף ומיד לבית התינוקות ומשם לבית הילדים.
החלק הזה, של הפרידה מהילדים, הוא טראומה קשה שנחרטה בלב רבים מילדי הקיבוצים ובלב הוריהם. אבל המרואיינת המתוקה שלי אמרה דברים קצת אחרים: "הילדים כולם גדלו בבתי הילדים של הקיבוץ, ושמחתי בכך. הקיבוץ דאג לילדים; בבתי הילדים היו תמיד התנאים הטובים ביותר. להם היו חדרי שירותים ומקלחות בתוך הבתים עצמם הרבה לפני שלנו היו, ושם גם היו מים חמים קודם. גם מבחינת האוכל והתזונה דאגו לילדים יותר. ידעתי שלא יכולתי לתת לילדיי את כל מה שהקיבוץ יכול לתת להם אילולא התגוררנו בו, ושמחתי בשבילם. אך הילדים עצמם לא תמיד שמחו בכך…"
למה נזכרתי בדברים האלה בפרשת לך לך דווקא?
אפשר לדבר על ה"לך לך" של מיליוני אנשים שנאלצו לעזוב את ארצם ואת מולדתם ואת בית אביהם, לפני פחות מ-80 שנה, ומעניין לדבר על זה – על הדרכים השונות שבהן אנחנו נאלצים להותיר מאחורינו את כל מה שאנחנו מכירים ולהגיע למקום זר. אם זה מה שתפס אתכם – לכו על זה.
אבל המחשבה הראשונית שלי היתה דווקא על הפרידה של אברהם ושל לוט.
אברהם, בעודו אברם, מגיע ארצה מחרן עם לוט, בן אחיו. בארץ שורר רעב כבד, אברם לא יכול להחזיק מעמד עוד, והוא יורד למצרים עם שרי ולוט ועם כל מה שיש לו. כל האחדות והלכידות המשפחתית האידילית הזו שורדת לאורך כל הקשיים שהם עוברים יחד, עד שובם ארצה ברכוש גדול. מתי זה מתפרק? בדיוק אז. בדיוק בשלב שבו רווח להם. בראשית יג, ו: "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו." השפע הוא הקונפליקט הגדול שמפרק את משפחתו של אברהם.
מה עניין עלילותיו של אברהם אבינו בארץ כנען לעלילותיו של הקיבוץ בארץ ישראל?
אני יודעת, הקיבוץ נוצר מתוך אידיאולוגיית שיתוף מפוארת ששורשיה נעוצים במרקסיזם וכו' וכו'. אבל הוא שירת בצורה יוצאת מהכלל את אלה שלא היה להם; והשפע שהגיע עם השנים הֵעֵם את זוהרו של הקיבוץ. ממש כמו השפע שהביא לקונפליקטים בין אברהם ולוט, וחייב אותם להיפרד. קל יותר לחלוק את מה שאין מאשר את מה שיש.
אבל גורמי הקירוב וההרחקה של פרשת לך לך ושל ראשית צמיחת גאולתנו בקיבוץ הארץ-ישראלי בהחלט לא חייבים להיות גורמי הקירוב וההרחקה של הדמויות בסיפור שלכם.
מה גורם לדמויות בסיפור שלכם לדבוק זו בזו? מה מפריד ביניהן?
מתי קללה היא ברכה, ומתי ברכה היא קללה?
השאר תגובה