כסופרים, ובעיקר כסופרים לשעתיד, כלומר, כשאנחנו כותבים את מה שאמור להיות ספר הביכורים שלנו, לעיתים תוקפת אותנו התשוקה להתחבר למשהו גדול. לאיזה אפוס ענק. יש איזו תחושה שאם נשים את הגיבורים שלנו בתקופה גדולה וחשובה ובמקום אסטרטגי, למשל: ברלין בזמן מלחמת העולם השנייה, או ירושלים במלחמת השחרור, ואם כבר – אפילו בעיר העתיקה, וכן הלאה וכו' – הסיפור כמו יקבל נפח מעצמו, ויהיה גדול מסך מרכיביו.
כאילו בגידה בבן זוג היא דבר אחד כשהיא נעשית בפתח תקווה, ודבר אחר לחלוטין על רקע ההפגזות על העמק.
והאמת היא שקודם כול – זה לא נכון. בגידה היא בגידה היא בגידה, וזה לא חשוב בכלל איפה היא מתרחשת. וגם – לעיתים כשאנחנו ממקמים את הבגידה שלנו בתפאורה היסטורית חשובה וגדולה – אנחנו מסתמכים על האירועים החיצוניים שיעשירו את הסיפור שלנו, וגם על הזיכרון של הקוראים, שכבר ישלבו מעצמם את כל העובדות ההיסטוריות הידועות כל כך, וסוג של יבינו בעצמם כמה הסיפור הוא גדול וחשוב.
ואז אנחנו מפספסים פעם אחת כי האמת היא שלא כל הקוראים בהכרח מכירים את כל העובדות וההתרחשויות, ולעיתים עצם האזכור של המאורעות החיצוניים – "מעיף" אותם החוצה מהסיפור.
אנחנו מפספסים פעם שנייה כי אנחנו עלולים לשכוח להעמיק את הדמויות שלנו בזכות עצמן ויוצא שכתבנו דמויות שטחיות.
ואנחנו מפספסים פעם שלישית, כי אם טעינו בעובדות – איבדנו לחלוטין את אמון הקורא שכן מכיר אותן היטב.
אפשר להוסיף עוד ועוד פספוסים אפשריים למסכת העצובה הזאת.
בחרתם להשתמש במילים בנות התקופה? אתם חייבים חייבים להיזהר שלא לעשות בהן שימוש יתר. שימוש יתר במילים האלה יהפוך אותן לקלישאה, ואת הטקסט למשעמם.
אם אתם מתארים אירועים שקורים ואין להם השפעה על הגיבורים שלכם מעבר לכך שהם שומעים עליהם ברדיו או שהם מאוד מפחידים אותם – בשביל מה תיארתם אותם?
וכך הלאה.
לכן ספרו סיפור קטן. סיפור קטן ואישי וחשוב. סיפור על אנשים אמיתיים. על רגשות עמוקים. באמת עמוקים. אל תספרו שהם עמוקים. תארו אותם. תנו לנו הקוראים להבין שהם עמוקים.
התפאורה פחות חשובה.
השאר תגובה