כשהתחלתי לכתוב את הספר "רוח המקום" לא ידעתי שזה מה שאני עושה. אבל אז הגיע אליי מאמר שמדבר על Local History, והבנתי שזה מה שזה: היסטוריה מקומית.
כן, בין שלל הז'אנרים שמרחפים להם בעולם, ישנו גם הז'אנר של היסטוריה מקומית. הוא לא ז'אנר ידוע כמו ספרות נשים, מדע בדיוני או פנטזיה, ויש להניח שגם קהל הקוראים שלו הוא קצת אחר, אבל יש לו את היופי שלו ואת החשיבות שלו.
מה זה היסטוריה מקומית?
ספר מז'אנר ההיסטוריה המקומית הוא ספר שיספר את סיפורו של מקום מסוים. מה משך התקופה הנדרשת? אם תחליטו. זה חלק מהיופי שבזה. בספר האחרון שכתבתי – ידעתי שכבר קיים ספר שמספר על המקום שעליו אני כותבת מראשית ההיסטוריה (אם יש דבר כזה) ועד שנות ה-70, ולכן שנות ה-70 היו נקודת ההתחלה שלי. (כן נתתי משהו בסגנון "תקציר הפרקים הקודמים" בהתחלה, אבל עיקר המיקוד היה משנות ה-70 ואילך).
איך כותבים היסטוריה מקומית?
כתיבת היסטוריה מקומית מזכירה במידה רבה פאזל. אנחנו אוספים פיסות-פיסות של מידע ומנסים ליצור מהן משהו עקבי, משהו שיש בו היגיון. כמו בפרוזה – אנחנו מנסים לספר סיפור. ההבדל הוא שבניגוד לפרוזה – אנחנו מנסים גם לרדת לחקר האמת, לא להמציא שום דבר אלא רק לעשות את החיבורים הנכונים.
פיסות הפאזל של ההיסטוריה המקומית יכולות להגיע מכל מיני מקורות: ראיונות, ספרים, עיתונות, ארכיונים, סרטים. יש מקורות שחביבים עלינו יותר ויש שפחות, אבל כדי לספר סיפור כמה שיותר שלם – כדאי לבדוק את כולם. אם אתם סטודנטים – היעזרו בספריית האוניברסיטה. אתם כותבים על מקום בארץ? חפשו פרוטוקולים של ישיבות בכנסת שנערכו עליו. אם אתם כותבים על מקום שיש לו ארכיון מקומי – אל תוותרו על ביקור מעמיק שם. חפשו גם תמונות של המקום בעבר, קשה לדעת מראש מה תמצאו בהן, אבל צפו להפתעות. חפשו כתבות עיתונאיות על המקום. עיתונים מ-20 השנים האחרונות תמצאו בקלות באינטרנט. עיתונות היסטורית תמצאו באתר האינטרנט של הספרייה הלאומית.
נסו לברר מי האנשים שחשוב שתדברו איתם, והשתדלו לראיין כמה שיותר מהם, מכל התקופות. חפשו את בעלי ההשפעה, חפשו את בעלי התפקידים, חפשו אנשים שהיו מעורבים באירועים יוצאי דופן, וחפשו גם אנשים "פשוטים" – כאלה ש"רק" חיים במקום. מתי עוצרים? כשאתם מרגישים שהמידע שאתם מקבלים מתחיל לחזור על עצמו.
התפירה של הסיפור היא כמובן החלק המורכב והקשה באמת. אני מעריכה שבתחילת הפרויקט תהיו עסוקים בעיקר באיסוף המידע. אלה ימים מלאי פעילות שבהם תדעו בדיוק מה אתם צריכים לעשות וגם איך לעשות את זה. יש בזה משהו מאוד מרגיע, משהו כמו, "הנה, אני מתקדם, וזה אפילו לא קשה…" אבל אז יגיעו ימים אחרים, ימי הכתיבה. ואלה הימים הקצת יותר מפחידים. אלה הימים שבהם תרגישו הרבה פחות ביטחון.
אני ממליצה להתחיל משלד: לכתוב לעצמכם ראשי פרקים וגם ראשי סעיפים. לנסות לייצר איזה מהלך כללי, ורק אחר כך להתחיל למלא אותו בפרטים. רק אחר כך לתפור יחד את הסיפורים והנתונים שמרכיבים כל חלק. וכשאתם מרגישים אבודים – לסגור קצת את המחשב, לשתות קפה, לצאת לסיבוב, להיכנס למקלחת – לכל אחד מאיתנו יש את הדבר שמרגיע אותו, את הדבר שעוזר לו לחשוב בבהירות. בסוף זה יבשיל. זה יקרה. יום אחד יהיה לכם ביד ספר מרהיב.
מה החסרונות של כתיבת היסטוריה מקומית?
לא תמיד תצליחו למצוא את כל המידע. ככה זה. היסטוריה מקומית מזכירה פאזל שירשתם יותר מאשר אחד שהגיע בניילונים. יש חלקים אבודים. יש פרטים בהיסטוריה שאיש לא תיעד ואין דרך להתחקות אחריהם. אם אפשר פשוט להתעלם מהם – זה רעיון לא רע. אם אי אפשר – נסו לייצר מיסתורין סביבם. זה דבר שיכול להעלות את הקשב של הקורא.
לפעמים יהיה לכם מידע בלי בסיס מוצק. תשמעו משהו – משהו שמאוד מאוד תרצו לכתוב (למשל – איך ראש הוועד לפני עשרים שנה הרס את הקיבוץ) – ולא תצליחו למצוא שום מסמך שמאמת אותו. זה מתסכל. בעיקר בחלקים הפיקנטיים. במקרה כזה תצטרכו להחליט אם אתם מוותרים על המידע הזה, או שאתם כותבים אותו בזהירות. למשל: "יש בקיבוץ אנשים שמוכנים להישבע ש…." – ככה לא אמרתם שזו האמת, אבל כן הבאתם את המידע. אזהרה: אל תכתבו דברים איומים על אנשים חיים שיכולים לרדוף אתכם אחר כך. למה לכם להסתבך?
יהיו אנשים שיגידו שכתבתם שטויות. תמיד יהיו האנשים שיודעים דברים אחרים, שזוכרים דברים אחרת – שיגידו שאתם לא רציניים, שמה שכתבתם לא נכון, שאתם לא יודעים לעשות את העבודה שלכם. אגב, זה יקרה גם בז'אנרים אחרים. רק שבמקרה של היסטוריה מקומית, ייתכן בהחלט שהבנתם איזו עובדה לא כמו שהיא קרתה באמת, לא תמיד באשמתכם, וכתבתם משהו שהוא באמת לא נכון. הפתרון לפנייה נזעמת כזאת, אם שאלתם את עצמכם, היא להודות לכותב שהביא לתשומת ליבכם את העניין, ולהבטיח לו שתבדקו ואם צריך – תתקנו במהדורה הבאה. רוב האנשים הכועסים יסתפקו בזה.
אנשים יכעסו על מה שכתבתם עליהם. הם יכולים להרגיש שהוצאתם מהם דברים שהם לא רצו לספר, שסילפתם את דבריהם, שהצגתם אותם באור שלילי. במקרה הזה אתם צריכים לחשוב קודם כול מה באמת רציתם לעשות. יכול להיות שהיו אנשים שרציתם להציג באור שלילי, שזו בדיוק הייתה הכוונה. ואז – תכלס הם צודקים וקבלו את הביקורת בגבורה. אם לא זו הייתה הכוונה שלכם – ההמלצה שלי היא לאשר מראש את הדברים שיופיעו בספר עם האנשים שעליהם כתבתם. זה יחסוך עוגמת נפש בעתיד. שימו לב: אם אתם נכנסים למסע הזה – שימו עליו מגבלת זמן. תגידו מראש שאתם צריכים לקבל את כל ההערות עד תאריך מסוים, ואם לא יגיעו הערות – תראו בזה אישור להדפיס את הדברים כפי שהם.
מה היתרונות של כתיבת היסטוריה מקומית?
היתרון הראשון מבחינתי בכתיבת היסטוריה מקומית הוא שזה כיף גדול. מכיוון שהמידע נמצא בשטח – אני זוכה לטייל, ללמוד דברים חדשים, לפגוש אנשים מעניינים, ויש את רגעי הפיצוח שפשוט אין להם תחליף. לא משנה עד כמה קטנה העובדה שזה עתה גיליתי – ההרגשה היא שגיליתי את אמריקה.
האנשים שתפגשו – לא כולם אותו הדבר. יהיו אנשים שבקושי תצליחו להוציא מהם משהו ותצאו משיחה של 15 דקות כשאתם מתוסכלים, מותשים ורוצים למות, ואין לכם שום רעיון איך לשרוד את השעה ושלושת-רבעי עד הריאיון הבא. יהיו גם אנשים אחרים – אלה שיש להם אין ספור סיפורים, ירצו לספר עוד ועוד וגם אתם תרצו לשמוע עוד ועוד, והופ, נהיה לילה ואתם מאחרים לאסוף את הבן ממשחק שחמט. כיף נורא לדבר עם האנשים האלה. הם ימלאו את הספר שלכם בצבע. אולי הם יישארו חברים שלכם, ואם לא (רוב הסיכויים שלא) הם ידעו להגיד עליכם מילה טובה. אנחנו הכותבים אוהבים לשבת בחושך לבד ליד שולחן הכתיבה שלנו, אבל יש יתרונות גם ליציאה החוצה…
כשהספר יצא – יש קהל שמחכה לו. אתם יודעים בדיוק למי לפנות. ספר כזה אמור לעניין גם מוסדות – בתי ספר, עיריות, מורים, עובדי מתנ"ס… כל מקום והמוסדות שלו. ייתכן גם שיהיו מוסדות שירצו לסייע לכם ולממן את הוצאת הספר. שווה לעשות איזה תחקיר קטן בעניין הזה ולהפוך את הכתיבה למשהו שמתגמל גם מהבחינה הזאת.
התחושה שחשפתם סיפור אמיתי היא משכרת. תרגישו שעשיתם מעשה חשוב. שתרמתם משהו להיסטוריה, לתודעה, לאמת.
רוח המקום
רוח המקום – הספר האחרון שכתבתי הוא בדיוק כזה – זה ספר שמספר את ההיסטוריה המקומית של שכונת רמת אשכול בלוד – השכונה קמה כשכונת יוקרה יהודית לזוגות צעירים ולעולים חדשים, נכבשה על ידי בדואים ומשפחות של משת"פים, ובשנים האחרונות מתיישבים בה מחדש יהודים שבאו לעזור לעולים החדשים-ישנים שלא יכלו לברוח ממנה והיום בקושי מצליחים לחיות בה. בשנת 2021 פרצו פרעות בשכונה. ערבים קמו על שכניהם היהודים להורגם. המשטרה עמדה מנגד. מי שהציל אותם היו אזרחים יהודים פשוטים שבאו לעזרתם מכל הארץ. זה סיפור ציוני מרתק וממלא השראה, שדרש ממני עבודה רבה, ונהניתי מכל דקה ממנה. מוזמנים להכיר את הסיפור של רמת אשכול.
השאר תגובה