שישה-עשר פסוקים מוקדשים לעניין הנדר בתחילת פרשת מטות. שישה-עשר, לא פחות. ואם בפנחס נזכרנו שוב שלא סופרים נשים – הרי שכאן יש מהומה רבה סביבן. אם גבר נדר נדר – אבוד. הוא חייב לקיים אותו. לעומת זאת, אם אישה נדרה נדר – הופכים עולמות כדי להתיר את הנדר שלה. מביאים את כל מי שאפשר כדי לבטל את הדבר הזה.

מה אנחנו לומדים מזה? (ובואו נשים בצד את העניין הנשי לרגע…) לטעמי – שני דברים מרכזיים.

הראשון הוא שנדר זה לא רעיון כל כך טוב. גם ככה יש מספיק מצוות ואיסורים שצריך להתמודד איתם, בשביל מה להוסיף על זה עוד עכשיו? עזבו, אומר הקב"ה, לא צריך. תתרכזו במה שיש. לא סתם השתרש הביטוי "בלי נדר". לא סתם זה הדבר הראשון שנפטרים ממנו ביום הכיפורים.

והדבר השני? שאם כבר נדרתם, למרות כל האזהרות – תעמדו במילה שלכם. המילים שאנחנו אומרים חשובות. יש להם משמעות. אמרתם שתגיעו בשעה מסוימת? תגיעו! אל תיתנו לאנשים לחכות. הבטחתם לסיים עבודה עד תאריך מסוים? תהפכו עולמות ותסיימו אותה! התחייבתם לכתוב כל יום X מילים או Y זמן? תעמדו בזה! כבדו את עצמכם ואת המילים שאתם אומרים.

אבל ככלל, שבועות ונדרים – זה חומר מאוד מורכב. לא בטוח שזה חומר טוב לחיים.

לעומת זאת – זה חומר מצוין לסיפורים. נדרים ששוברו, הבטחות שהופרו, שבועות שהוכחשו – כל אלה יכולים לעשות הרבה בלאגן מעניין בסיפורים שלנו.

יש לכם דוגמאות ספרותיות לשבועות ונדרים? ציינו אותן בתגובות לטובת הכלל!

יש לכם רעיון לסיפור? רוצו לכתוב אותו!

**

שבת שלום!