ריאיון עם הסופרת מאירה ברנע גולדברג

[לפני זמן מה פתחה הסופרת מאירה ברנע גולדברג בפרויקט ראיונות של סופרות – פרויקט שמוקדש כל כולו לעבודה ספרותית אמיתית, נקי מסנסציות מסעירות שאמורות לתפוס את עינו של הקורא ולהלעיט אותו ברכילות מחייו של הסופר. הפוסט הזה הוא חלק מהפרויקט הזה, וכל כולו עבודה של מאירה ברנע-גולדברג ושי סנדיק. לי יש רק את הכבוד לארח אותם כאן. מכאן ואילך – קבלו את הסופרת מאירה ברנע גולדברג, ואת המראיין המוכשר שלה – שי סנדיק.]

מאחר שלא רציתי לראיין את עצמי לפרויקט הסופרות שלי, שי סנדיק, המתרגם המוכשר, העורך הראשי והבעלים של הוצאת תמיר סנדיק, לקח על עצמו את המשימה. נפגשנו בעפולה לשיחה אמיצה ביותר על עולם הספרות. זו הייתה חוויה מוזרה. כבר בהתחלה הודיע לי שי שאין לו שום עניין לדבר איתי על הבן שלי או על אוטיזם ואם בטעות גלשתי לשם, הוא מיד נזף בי: "לא מדברים על אבישי. רק עלייך, על כתיבה ועל ענף הספרים בישראל."

התיישבתי מולו במסעדה כשרה בעפולה, עם מזגן עייף, ולמרות החום והשאלות הקשות, שלוש השעות של השיחה חלפו בלי ששמתי לב.

קחי אותי לָרגע שבו צץ אצלך בראש הרעיון לספר "מסעותי עם חמותי".
אני אספר לך משהו מגניב. תמיד כשאני כותבת ספר למבוגרים, אני חושבת שלא יהיו אחריו עוד ספרים. שזה האחרון. למשל, כשסיימתי את "משפחה לדוגמה", חשבתי שלא יהיו עוד ספרים למבוגרים ושאין טעם שאכתוב עוד. לעומת זאת, את "כראמל" ידעתי שאני חייבת לכתוב כי ילדים מחכים, אז הכרחתי את עצמי. ואז עשיתי את מה שאני תמיד עושה כשאני רוצה שמשהו יקרה אבל לא בטוחה שהוא באמת יקרה, אני מתחילה לדבר עליו כאילו הוא קיים, כאילו הוא עובדה מוגמרת, כאילו כבר יש ספר. הייתי בסבב חנויות עם סופרת והיא שאלה אם אני כותבת ספר, אמרתי לה סתם שכן. היא שאלה אותי על מה, ואמרתי לה שעל סכסוך משפחתי, משהו עם חמות; זה כנראה איכשהו חלחל לתוכי.

ולא חשבת על זה קודם?
לא. אמרתי לה סכסוך משפחתי בין כלה לחמותה, משהו כזה. ועזבתי את זה לתקופה ארוכה מאוד, לשנתיים. ומאז נתק, זה לא קרה. מדי פעם שאלו אותי שוב מה קורה עם הספר שלי, ואמרתי, "כן, אני כותבת ספר על כלה וחמותה", לא חשבתי שאני באמת אכתוב ספר על הנושא.

לא תכננת את זה.
לא תכננתי. אני לא כותבת ספרים בצורה רגילה. אני קודם כול צוברת חוויות. המון חוויות. אני מכניסה לי אותן לראש. מה זה אומר? אני יכולה לראות מישהו צורח על אדם אחר בסופר, ואני אשב ואבהה בו, ואז שני משפטים שנאמרו שם ייכנסו לי לראש, ואין לי מושג באיזה ספר אני אשתמש בהם ומתי. אני יודעת שהראש שלי מתמלא בהמון דברים כאלה. ואז אני פתאום אומרת לעצמי, אה, רגע, הגיע הזמן לרוקן את הראש, ואני יושבת וחושבת על סוף של ספר. אני חייבת שיהיה לי סוף. אני לא יודעת כלום על הדמות, אני לא יודעת שום דבר על העלילה, אבל אני צריכה שיהיה לי סוף ברור. וכשיש לי את הסוף, אני צריכה שיהיה לי השם של הספר. אני יושבת מול המחשב, מול מסך ריק, וברגע שיהיה כתוב בו השם של הספר ושאדע בראש את הסוף, אני יודעת שעוד מעט יתחולל קסם וספר יֵצא ממני. רק אז אני מתחילה להכיר את הדמות שלי, תוך כדי הכתיבה. אז יוצא החוצה כל מה שצברתי במשך כל השנים, כל המשפטים הקטנים, הכול נכנס איכשהו פנימה.

בספר הזה קרה לי משהו מאוד מוזר. צברתי אצלי המון משפטים ורעיונות בלי לדעת שצברתי אותם עבור ספר.

למה את מתכוונת?
יצאתי להליכות עם חברות, כל יום מישהי אחרת הצטרפה אלי, ושמתי לב שכל אחת מהנשים מדברת על חמותה. מספרת דברים איומים על חמותה, סיפורי זוועות. וכל הסיפורים האלה נקלטו לי בראש. בכל פעם הייתי צוחקת ושואלת אם מותר לי להשתמש בזה, והן הסכימו וסיפרו לי עוד סיפורים.

איך כתבת את מסעותי עם חמותי?
לפני כשנה וחצי הייתי באמצע כתיבת "כראמל 3", ובוקר אחד התעוררתי עם ספר גמור בראש, עם התחלה, אמצע וסוף.

פעם ראשונה שזה קורה לי. את הספר הראשון שלי כתבתי במשך חמש שנים. את "משפחה לדוגמה" כתבתי במשך שלוש שנים. וכאן אני קמה, ומתברר שיש לי ספר שלם בראש. דמויות בשלות. בהתחלה לא קישרתי את זה לעשר השנים שבהן צברתי משפטים ורעיונות. רק כשהתחלתי לכתוב והמשפטים יצאו לי מהראש, הבנתי שיש קשר. אמרתי לבעלי: "וואי, אני חושבת שיש לי ספר". וזה אף פעם לא קורה לי. אז עזבתי את "כראמל 3" והתחלתי לכתוב את הספר הזה. זו הפעם הראשונה שסיימתי ספר די מהר. לא ידעתי אם זה ספר טוב, מפני שלתפיסתי סופר הוא בדרך כלל אדם מיוסר שכותב שנים. אני מכירה גם את זה, זה הספר החמישי שלי. הופתעתי מאוד.

בדיוק דיברתי על זה היום עם רוני גלבפיש (סופרת ומנחת סדנאות כתיבה). היא סיפרה לי שהיא מנחה באחת הקבוצות שלה מישהי שכותבת ספר כבר שנים, ועכשיו הספר קיבל דחייה. שאלתי אותה מה היא אומרת לתלמידה כזו, אם היא מציעה לה להמשיך לעבוד על הספר או להתחיל לכתוב ספר חדש. תשובתה הייתה: "יש ספרים שנכתבו במשך שנים והם טובים, אבל לרוב זה לא כך. כי יש לספר את הרגע שבו הרעיון מאוד חי, מאוד לוהט אצל הסופר, וזו תקופה מאוד מוגבלת. כשאתה כותב ספר לאורך שנים, יש טלאים". איך את מרגישה עם "מסעותי עם חמותי" לעומת ספרים קודמים שלך, שתקופת ההיריון שלהם הייתה ארוכה יותר?
נתחיל מזה שכתיבת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת" ארכה חמש שנים, בין היתר, כי חיכיתי בחיים שלי לסוף טוב. היום לא הייתי כותבת אותו ככה. הייתי מקצרת מאוד ומכניסה הרבה שינויים. השתפרתי מספר לספר.

כלומר, זו מיומנות נרכשת.
בספר האחרון הצלחתי לכתוב במדויק דברים שבעבר לא הצלחתי לדייק. אולי שנאתי לדייק אותם. הצלחתי לכתוב בלי למחוק אחר כך עמודים שלמים.

הרגשתי שאני לא נושמת כשאני כותבת, ממש כתבתי וכתבתי בלי נשימה. הכול יצא, התפרץ, ולא אפשרתי לעצמי לנוח. לפעמים בעלי היה אומר לי להפסיק, שאני הוצאתי עכשיו את הספרים החמישי והשישי שלי יחד, כך שיש לי ניסיון כתיבה ואני מלווה כותבים, ומה שקרה לי ב"מסעותי עם חמותי" היה דבר חריג. אני מתפללת שזה יקרה שוב, אני לא בטוחה שדבר כזה יכול לקרות עוד פעם. לדעתי, רוני צודקת, ולשכתב ספר ושוב ושוב במשך שנים על גבי שנים עלול לפגוע בו.

לך כבר יש לך קבלות, אז היחס שאת מקבלת מהסביבה שונה מהיחס שמקבלות סופרות בתחילת דרכן. מה את אומרת לסופרות שאת מלווה ועוברות את התהליך הזה לא מהמקום שאת נמצאת בו? מגיעה סופרת שכתבה ספר ראשון וההצלחה לא מגיעה מיד, איך את עוזרת לה להתמודד?
קודם כול, אני מספרת לה על החוויה הראשונה שלי ב"תולעת ספרים" בתל אביב עם הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת". הגעתי לשם מאושרת ככלה ביום חתונתה. אמרתי להם בשמחה, "היי, קוראים לי מאירה ברנע. כתבתי ספר". הייתה עליו המלצה של יוכי ברנדס, הוא יצא בהוצאת כנרת זמורה ביתן. בחנות אמרו לי, "את יכולה לשים את הספר בשירותים, אם מישהו ירצה, הוא ייקח אותו משם". הייתי המומה. אמרתי, תודה, לקחתי את הספר ויצאתי החוצה.

אני יכולה לספר על עפולה. נסעתי עד עפולה, לחנות מאוד מפורסמת בעיר. נכנסתי והצגתי את עצמי בהתלהבות, ובעל החנות אמר לי: "לא, הספר לא ילך פה, קחי, לא צריך אותו". הייתי המומה. חשבתי לעצמי, אלה החנויות הפרטיות שכל הזמן מספרים שהבעלים שלהן נחמדים ושצריך לתמוך בהן מול הרשתות סטימצקי וצומת ספרים? ככה מתייחסים שם לסופרים ישראלים? לקחתי את זה מאוד קשה. אחרי כמה ימים של הסתובבויות בחנויות הבנתי שלא כל החנויות הפרטיות כאלו, אבל זה משהו שהולך איתי עד היום. בצומת ספרים ובסטימצקי בחיים לא התייחסו אלי בצורה כזו, ומאז אני לא נכנסת לחנויות פרטיות להציג את עצמי ואת הספרים שלי.

ביום החתימות הראשון שלי ניגשתי למישהי בצומת ספרים ואמרתי, "היי, אני סופרת, כתבתי ספר", והיא אמרה לי, "את לא מעניינת אותי, את מפריעה לי, זוזי". אלה החוויות הראשונות שלי. הספר הראשון שלי לא הוצג בסטימצקי כמעט בכלל. הם היו בסכסוך עם כנרת זמורה ביתן. חשוב לי להדגיש שזה לא היה אישית נגדי, אבל היה להם עניין עם כנרת, אז לא הציגו אותו. למרות זאת, הספר נמכר היטב. זה מפני שלא התייאשתי, ואם בכיתי, בכיתי חמש דקות עם עצמי והרמתי את הראש. עברו שנה ועוד שנה, עוד ספר יצא ועוד אחד, והדברים התחילו להסתדר. אסור להתייאש. היום אני מוצגת היטב בשתי הרשתות ומקבלת מהן יחס הוגן ומפרגן. להיות סופר זו עבודה קשה לטווח ארוך. אי אפשר להישבר בספר הראשון. הספר הראשון זה כמו מבחן קבלה.

היית סופרת צעירה, מאין הכוחות האלה? מי הרים אותך ברגעים הקשים?
בעלי היה מנחם, ואני הרמתי את עצמי. יש לי מטרה בחיים. מי הם שיורידו אותי?

מה המטרה שלך בחיים?
באותם ימים המטרה שלי הייתה להיות סופרת מצליחה. להצליח עם הספר הראשון שלי כמה שיותר. היום זו כבר לא המטרה שלי.

מה המטרה שלך היום?
כרגע המטרה שלי היא שאבישי, הבן שלי, יהיה מאושר בחיים.

ומה המטרה שלך כסופרת? מה את רוצה?
אני אגיד לך משהו שלא אמרתי לאף אחד בשום ריאיון אף פעם. אני רוצה שכשישאלו מישהו אילו סופרות ישראליות הוא מכיר, באותה נשימה שבה יגיד מיכל שלו, שפרה הורן וצרויה שלו, הוא יגיד גם מאירה ברנע־גולדברג. אני עדיין לא שם, וגם לא יודעת אם אהיה שם. זו עבודה כל כך קשה, שאולי בגיל חמישים אגיע לשם אם אמשיך ככה בכל הכוח. אני לא רואה את זה קורה היום כמעט לאף סופרת חדשה. פעם היה קל יותר להצליח. היום יוצאים הרבה ספרים, ואחרי חודש-חודשיים הם עפים מהתצוגות. וגם זה במקרה הטוב, כי יכול להיות שספר לא יגיע לשם בכלל.

לפני כמה ימים אמרת לי שאם הספר שלך לא יהיה מוצג בעוד חודשיים בתצוגות, את לא תכתבי עוד למבוגרים. אני יכול להגיד לך שהמשפט הזה השאיר אותי עם לסת שמוטה. תסבירי לי למה אמרת את זה.
כסופרת שעובדת על ספר לא מעט זמן, מעליב אותי אישית שאחרי חודש וחצי מעיפים ספרים חדשים מהתצוגות. אגב, חנויות הספרים לא אשמות, אלא ההוצאות שמוציאות לאור יותר מדי ספרים, בלי לחשוב בכלל מה זה עושה לספרים שיצאו לפני חודש. בשנה שעברה, לקראת ראש השנה, יצאו לאור 150 ספרים חדשים. כמעט כל מה שעמד על הבמה לפני כן, עף. גם ספרים שיצאו חודשיים קודם לכן. אז עכשיו אני ממש במתח ומצפה לראות אם הספר שלי יוצג בחנויות ובאיזה מקום בהן.

ואם הוא יוצג, מה זה אומר מבחינתך?
אם הוא יוצג, זה קודם כול ניצחון קטן שלי על המציאות המגעילה. אם הוא לא יוצג, זה כישלון, אמנם לא כישלון שלי, אלא של הוצאת הספרים שלי אבל זה יגרום לי לחשוב אם שווה לי להשקיע בספרות למבוגרים, ואם שווה לי לעבוד קשה כדי להתקדם לעבר המטרה שלי להיות סופרת מובילה בישראל. אולי אני אהיה סופרת מובילה רק בתחום ספרות הילדים והנוער.

וזה מפריע לך?
ברור. יש לי הרבה מה לומר גם בתחום ספרות המבוגרים. באוקטובר אהיה בת 40, ביומולדת שלי אדע אם הצלחתי או לא. אני אהיה בהלם מוחלט אם הוא לא יוצג, אני אתאכזב קשות, אבל לא אפול ואשבר. "כראמל 4" יצטרך להיכתב. יש לי סדרה מעולה לנוער שאני מתכננת לכתוב אחרי "כראמל". זה לא יפגע לי ב"כראמל", זה לא יפגע לי בחדוות הכתיבה לנוער. אבל בכתיבה למבוגרים משהו בי ימות רגשית.

זה קשה כי זה לא תלוי בי, זה תלוי בהרבה דברים פנימיים בהוצאות הספרים ובחנויות הספרים. זה תלוי בספרים שיצאו באותו החודש.

אבל את בעצמך אמרת כרגע שזה תלוי בהמון פקטורים שלא קשורים אלייך בכלל. אז למה להעניש את עצמך ולא לכתוב עוד ספרי מבוגרים?
זה שהדברים לא קשורים אלי לא אומר שהם לא פוגעים בי. היום, שלא כמו בעבר, אני לא אומרת לעצמי שאם לא אהיה סופרת אני אמות. אני סופרת כי אני רוצה להצליח וגם להתפרנס מזה. אני כבר לא מהסופרות שאומרות, "תוציאו לי את הספר, בבקשה, אני מתחננת". היום אני אומרת לעצמי, "אם אתם לא קוראים, אז אין לי בשביל מה לכתוב". ואם ספר חדש מוצג בישראל בקדמת החנויות רק חודשיים ולאחר מכן לא נותנים לו הזדמנות, אז אני לא חייבת לכתוב אותו. אני מאוד מקווה ש"מסעותי עם חמותי" ימשיך להיות מוצג לפחות חצי שנה כדי שתינתן לו הזדמנות להגיע לקהל שלו. חודשיים זה מעט מדי.

אם מישהו יגיד לך שמגיע מלאך ואת יכולה לבקש ממנו משאלה אחת; את יכולה לבחור להיות סופרת ילדים ברמה של גלילה רון־פדר או של דבורה עומר, או שאת יכולה להיות המיכל שלו או היוכי ברנדס או הדורית רביניאן הבאה. מה את בוחרת?
זו בחירתה של סופי. ממש ככה. המחשבה הזאת מעלה לי דמעות בעיניים.

קהל הקוראים של סדרת "כראמל", תלמידי כיתות ג עד ו, הוא המנוע האמיתי שלי. יהיה לי עצוב לוותר על כתיבת ספרי מבוגרים, אבל ללא ספק הנוער מעריך אותי יותר והם שווים לי יותר מהכול.

ההתלהבות של הילדים שווה לך יותר מביקורת הכי טובה ב"הארץ ספרים"?
ללא ספק.

גם מפרס ספיר?
ברור. אני חולמת להיות סופרת אהובה, סופרת של רבי-מכר, אני לא סופרת של פרסים. עכשיו שמעתי שמגישים אותי לפרס ספיר על "מסעותי עם חמותי" והתפוצצתי מצחוק. הייתי בשוק. ניסיתי לשכנע את ההוצאה לוותר על הגשת הספר שלי, כי אין לי שום סיכוי לזכות.

למה את חושבת בצורה כזו?
אני אתן לך דוגמה. הציעו לי להגיש את הספר שלי לפרס ש"י עגנון. סירבתי. בעלי התחנן, ולא הגשתי כי היה כתוב שהם רוצים ספרות טובה. מה זה ספרות טובה? אני לא מצליחה להבין מה זו ספרות טובה.

הספרות שלך לא טובה?
לא הבנתי מה זה ספרות טובה. אני ש"י עגנון? לא. אני לא כותבת כמו ש"י עגנון.

נכון. אבל את גם לא מיכל שלו ולא אורלי קראוס־ויינר.
אני לא יודעת מה אני. אני כותבת בשפת דיבור. אתן לך דוגמה, באתר ynet פרסמו את הפרק הראשון של "מסעותי עם חמותי", ואנשים כתבו בתגובות מהנה, מצחיק, מגניב, והיו כאלה שכתבו זבל, אשפה.

גם על ספרים של עמוס עוז יש תגובות כאלה.
אני יודעת. אגב, ראיתי שגם ליעל נעמן עשו את זה, ולכל ספר שפרסמו ב-ynet. ובכל זאת, כשכתבו "אשפה" או "מה זה התת־רמה הזאת", אמרתי לעצמי שאני גאה בתת־רמה הזאת. זאת שפת דיבור וככה אני כותבת. זה לא מעליב אותי שאומרים לי שאני לא פרנטה, אני יודעת לבד שאני לא פרנטה.

בסדר. אני מתכוון ברמת פרס ספיר, פרס ש"י עגנון. מה אכפת לך? תשלחי.
לפרס ש"י עגנון לא שלחתי, כי ברגע שאני שולחת אני מחכה לתשובה. אתה מבין מה קורה? אני לא אוהבת לחכות לתשובות כשידוע מראש שהתשובה תהיה שלילית.

אז זה משהו שאת צריכה לפתור עם עצמך.
לדעתי, מי שאמורה לזכות בפרס ספיר זאת עידית אלנתן על הספר שלה "מותו של אהרון אלקלעי". איך אפשר להשוות את הספר שלי לשלה? איך אנחנו אמורות להתמודד בכלל באותה קטגוריה?

אבל מגיע לך להיות ברשימה הארוכה.
אילו הייתה רשימה של הספר הקליל והכי מגניב, הייתי הראשונה ששולחת. אף אחד לא מבקש מגניב. אגב, אני גם לא מוצאת הרבה ספרים דומים לשלי. ספרים מצחיקים, קלילים, לא חופרים.

את זוכרת ששרה שילה זכתה בפרס על "שום גמדים לא יבואו"?
כן, אבל לא זכה עוד ספר חוץ מ"שום גמדים לא יבואו" שכתוב בשפת דיבור.

בעלי התעצבן שלא שלחתי לפרס דבורה עומר. הרגשתי שלא בא לי לנסות אפילו.

אין לך כוח נפשי למתח הכרוך בזה, או שאת לא חושבת שאת ראויה?
לא יודעת, אני רואה שאותם אנשים זוכים כל הזמן, אותם אנשים מועמדים, אותם אנשים בוחרים, אותן קליקות. אין לי כוח לזה. אני מתגאה בזה שכל ספר שכתבתי נכנס די מהר לרשימות רבי-המכר, בתוך כמה ימים הודפסו מהדורות חדשות. ספרים רבים בישראל לא נכנסים להדפסות נוספות.

אני חושב שאת עושה עוול לספר. את חוששת שאנשים יחשבו שהוא לא מספיק מצחיק, או שהנושא הכבד שעומד בבסיסו מעיב עליו. "מסעותי עם חמותי" עשה לי משהו לא רק כקורא, אלא גם כבן אדם. עשית שם משהו אדיר, האימא נשארה מפלצת וזה היה חשוב בעיני. אני חושב שלא הייתי מתלהב מהספר, ואף הייתי כועס עלייך, אילו היית גואלת את דמותה של האימא.
האימא לא יכולה להשתנות ולא יכולה להפסיק להיות מפלצת.

הספר שלך גדול מהבחינה הזאת. הוא נוגע באמת הזאת שיש בחיים דברים שאי אפשר לשנות. ואז המטרה שלנו היא לעבוד על עצמנו.
נכון. זה המסר שרציתי שיעבור. אימהות לא משתנות. רק אתה יכול להשתנות. לא תצליח לשנות את אימא שלך אף פעם, לטובה ולרעה.

בכל הספרים שלי האימהות מפלצות. בספרים הקודמים שלי למבוגרים ("כמה רחוק את מוכנה ללכת" ו"משפחה לדוגמה"), כשהיה אפשר לחשוד שזאת אימא שלי שם בספרים,  עידנתי את המפלצתיות, שחס וחלילה לא יכעסו על אימא שלי, ואגב חשוב לי להדגיש שזו לא אימא שלי בספרים. אבל בספר הזה, כשברור שזאת לא אני, למרות שלגיבורה ולי יש דברים דומים, יכולתי ללכת עם האימא עד הסוף. ואני מכירה הרבה אימהות מפלצות. זה משהו שאני בודקת ובוחנת כל הזמן – יחסים בין הורים לילדים. זה משהו שחשוב לי לדבר עליו. בספר הזה יכולתי ללכת עם הרוע עד הסוף, כי האימא באמת רעה. ויש אימהות רעות, זאת לא אגדה.

אבל היא רעה, ולא קריקטורה.
נכון, זה היה חשוב לי. ב"כראמל" התחלתי לחבב את הדמויות הרעות ברמות אובססיביות ממש, למות עליהן. ואז שאלתי את עצמי למה אין לי דמויות רעות בספרים למבוגרים, הרי אנחנו מוקפים ברוע. ומאחר שכתבתי את שניהם בו-זמנית, את "כראמל 3" ואת "מסעותי עם חמותי", הרבה דמויות מ"כראמל" נכנסו לספר בלי ששמתי לב. למשל, ג'וד, המנקה והמבשלת, וצ'אנג, הם אפילו מדברים אותו הדבר. לא שמתי לב לזה עד שסיימתי ושמעתי באיי־קאסט הקלטות, והבנתי שזה אותו הדבר, שתי הדמויות הן אותו הדבר. ססיליה טולין היא הדמות הכי רעה ב"כראמל", והיא ממש דומה לאימא של שירה במעשים, בהתנהגות. ממש התלהבתי מזה. מי שיקרא את שני הספרים, יעלה על זה בקלות. כיף לי לכתוב דמויות רעות ולא קריקטורות, כי אני מכירה רוע.

כתבת אותה כאזהרה לעצמך?
לא. אני לא כזאת, אני אימא מהממת. אגב, אני בטוחה שגם אבישי ילך לפסיכולוג ויתלונן עלי באיזשהו שלב, אבל אני יודעת שאני ממש משתדלת. אז זו לא אזהרה, כי אני לא אהיה כזאת. אני חושבת שזה קשור לעובדה שהילד שלי הוא ילד מיוחד טיפה, אז אני צריכה לחשוב טוב-טוב על כל משפט שיוצא לי מהפה, כי כל מה שאני אומרת נלקח בשיא הרצינות. הכעס שלי תמיד צריך להתפוצץ קודם כול אצלי, ואז אני צריכה לחשוב איך אני מסבירה לו את זה בצורה יותר יפה. אנחנו נגלה את הבעיות שלי כאימא כשהוא יהיה גדול, נראה למה הוא כועס עלי. אם יש דבר אחד שאני בטוחה בו זה שאני אימא מהממת.

איך זה בשבילך לכתוב דמויות של גברים?
אני לא מצליחה לכתוב גברים, בגלל זה אני תמיד כותבת בגוף ראשון.

כי הדמות של הבעל היא באמת הדמות הכי חלשה בספר.
אני לא מסכימה איתך שהיא דמות חלשה. היא פשוט לא נוכחת. הוא אף פעם לא נמצא. הדמות הזאת הייתה אמורה להיות רעה.

הוא לא רע, אבל הוא פלגמט, הוא מעצבן.
כן, לא הצלחתי לכתוב אותו כדמות רעה. הנה, כשכתבתי את משפט הפתיחה "אני שונאת את בעלי ורוצה שהוא ימות", היה אמור להתפתח בעל ממש רשע. הוא היה צריך להיות גבר זבל, שלא דואג לאשתו ולא אכפת לו ממנה. בסוף התברר שהוא סתם מרוכז בעצמו, ולא שם לב למה שמתרחש אצלו בבית.

אני חושב שזו הייתה אחת הסיבות שהרגשתי אנטגוניזם כלפי שירה בהתחלה. אמרתי לעצמי שהיחס שלה כלפיו לא מגיע לו.
אבל היא הייתה בהיריון, וההורמונים השתלטו עליה.

ב"משפחה לדוגמה" גם רציתי שהבעל יהיה רע, אבל לא הצלחתי. אני מבטיחה שאם יהיה עוד ספר, הדמות של הגבר תהיה רעה. אני רוצה לכתוב גם את האישה וגם את הגבר כרעים, ושעדיין יאהבו אותם. אני רוצה שיֵדעו שהם מנוולים, אבל לא מרושעים.

זוכר שאמרתי לך בהתחלה שאני מדברת על ספר למרות שאני יודעת שהוא לא יֵצא? זה מה שקורה עכשיו, אתה רואה דוגמה לזה. אני יודעת שאני לא אכתוב את הספר, ואני יודעת בדיוק מה יהיה כתוב בו. ואני מדברת על זה כאילו זה יקרה גם אם אני יודעת שזה לא יקרה.

אז את כן תכתבי עוד ספר למבוגרים, גם אם הספר לא יוצג חצי שנה בקדמת החנויות?
אם הספר לא יימכר במספרים שמצדיקים כתיבה של ספר נוסף, אני לא אכתוב. אבל כרגע עוד מוקדם לדבר על זה.

אבל את סופרת אהובה. 5,000 קוראים הם לא סיבה לכתוב ספר?
אתה מכיר את זה שכשאתה בן 17, אתה רוצה אוטו ולא אכפת לך איזה אוטו זה יהיה? שזה יהיה האוטו הכי דפוק, העיקר כזה שנוסע. ואז אתה מקבל את האוטו הכי דפוק,  ואתה נוסע בו כמה חודשים מאושר, ופתאום אומר וואי, אין מזגן. אני רק רוצה שיהיה מזגן. לא אכפת לי שיהיה דפוק, רק שיהיה מזגן. ואחרי זה אתה רוצה שגם ייראה טוב מבחוץ. ואז שגם תוכל להחליף אותו בכל שנה. אז כזו גם אני. בהתחלה המטרה שלי הייתה רק להצליח לכתוב את הספר, ואז שההוצאה הכי טובה בארץ תרצה אותו, ואז שהוא רק יוצג בחנויות, ואז שהוא רק ייכנס לרשימות רבי-המכר ורק שיגיע לקוראים. אני עוברת תהליך נפשי מאוד קשה בכתיבת ספר למבוגרים. תהליך שאני לא עוברת בזמן כתיבת ספר נוער. אני רוצה לדעת שהכאב הנפשי שלי בכתיבת ספר מבוגרים שווה את זה.

ועשרות אלפי אנשים שקוראים לא שווים את זה?
עשרות אלפי אנשים שקוראים שווים את זה, אבל 3,000 אנשים שקוראים לא שווים את זה, ואני אומרת את זה בצער רב, באמת. כי היום סופרת חדשה לא מגיעה אפילו ל-3,000 קוראים. אני מגיעה ל-20 אלף, אבל בעבודת שיווק מטורפת. קראתי ריאיון עם מיכל שלו, היא אמרה שבעבר היא מכרה 100 אלף עותקים, והיום היא מוכרת 13 אלף. 13 אלף זה חלום רטוב של עשרות סופרים בישראל. ככה הרגשתי בהתחלה, אבל אני לא רוצה את זה עכשיו, אני רוצה מינימום 20 אלף. אני לא חושבת שבישראל זו כזאת בקשה גדולה. תנו לי שישה חודשים בתצוגות ובמבצעים כדי שאני אמכור 20 אלף. מה ביקשתי? שישה חודשים? אבל היום הוצאות מוציאות כמויות מטורפות של ספרים.

ספר שלי מעולם לא הועף אחרי חודש וחצי, אבל אני חוששת שזה מה שיקרה עם "מסעותי עם חמותי". אני מחכה ליולי-אוגוסט בכסיסת ציפורניים, אמיתי, תסתכל, אין לי ציפורניים. ובספטמבר אני ממש לא ישנה בלילות. כשאני מדברת על זה עם אנשים בהוצאה, הם צוחקים עלי, אומרים שאנחנו בשבוע הספר, אבל אצלי זה תמיד לטווח ארוך. כשהייתי ביום חתימות ל"כראמל 2" בשנה שעברה, ניגשה אלי איזו מו"לית מאוד בכירה ואמרה לי: "למה את עושה ימי חתימות? הספר הולך ממש טוב". עניתי לה: "את לא מבינה שאני מקדמת את 'כראמל 3' עכשיו?" אני תמיד חושבת הלאה. כולם עכשיו בשבוע הספר, אני בחגי תשרי בכלל. כשכולם יהיו בחגי תשרי, אני כבר אהיה באפריל. אני כל הזמן חושבת על הצעד הבא שלי. סופר בישראל היום לא יכול לחשוב רק על שבוע הספר. אין דבר כזה. וזה עצוב, פעם סופרים היו צריכים רק לכתוב. פעם סופרים היו קונים בתים מהספרים שלהם. היום אנחנו נאלצים לשווק.

זה שבאת מתוך עולם הספרים, קלקל אותך או עזר לך?
גם קלקל וגם עזר. זה קלקל כי זה כמו לבוא למסעדה שעבדת בה, ואתה יודע שלא רחצו את הכלים כמו שצריך, ואתה יודע שמלצר מסוים לא שוטף את הידיים אחרי שהוא יוצא מהשירותים, ואתה יודע שכדאי לך לנקות את המזלג טוב־טוב לפני שאתה שם אותו בפה, למרות שהכול נראה יפה והמסעדה מפוצצת בלקוחות. עם זאת, אתה יודע מה בדיוק להזמין מהתפריט, אתה יכול להיכנס למטבח, ללחוץ לשף את היד ולבדוק שמכינים לך את הסלט מהירקות החדשים מהבוקר, ולא מהירקות הכמעט רקובים מאתמול. זה טוב ומפחיד בו-זמנית. סופר מתחיל לא יודע שיכול להיות שהספר אזל בהוצאה אחרי חודש כי לא הדפיסו מספיק עותקים, הוא לא יודע מתי ידפיסו עוד עותקים. ויכול להיות שיהיה עיכוב של שבוע עד שהספר שלו שוב יהיה זמין בחנויות. אני יודעת לבדוק מראש מתי מדפיסים את ההדפסות השנייה, השלישית והרביעית, אני יודעת לבדוק כמה נשאר. אני יודעת לשאול את השאלות הנכונות, הוא נכנס לתשיעייה? הוא נכנס לעשירייה? הוא נכנס למבצעים?

סופרים לא יודעים לשאול אפילו אם הספר נכנס למבצעים, ואם גם בסטימצקי וגם בצומת ספרים. אני יודעת שבשביל שספר יימכר, הוא חייב להיכנס למבצע גם בצומת וגם בסטימצקי. אני יודעת שיותר קל להיכנס לרשימת רבי-המכר אם נכנסים למבצעי התשיעייה או העשירייה. אני יודעת כמה עותקים מדפיסים מספר שמאמינים בו. לפי הכמות המודפסת מספר שלי אני מבינה לבד מה ההוצאה חושבת עלי וכמה הרשתות מנחשים שיצליחו למכור ממנו. סופרים מתחילים לא שואלים את השאלות האלה, הם כל כך מתרגשים מכך שספר הביכורים שלהם יצא. יש סופרים שחושבים שהמנהל מחליט איפה למקם את הספר ובאים אליו בטענות. אני יודעת באילו תקופות לא להיכנס לסניף כדי לא להציק למוכרים, כי אני אוהבת את המוכרים. אני יודעת גם שאסור לכעוס על המוכרים אם הספר שלך לא מוצג. הרבה סופרים מוציאים את התסכול שלהם על המנהלת ועל העובדים וכותבים עליהם סטטוסים נזעמים.

אני יודעת שאם הספר שלי לא מוצג, זו לא אשמת המנהל או המוכר. אני יודעת מי הגורמים שבגללם הוא לא מוצג, לכן אני לא נעלבת. אבל אני רוצה לא לדאוג בגלל הדברים האלה. אני רוצה להיות כמו הסופרים האמיתיים שמוציאים ספר ושמחים עם זה, ולא יודעים מה הולך להיות עוד מעט. אני הרי יודעת שיצאו 150 ספרים ביולי-אוגוסט לקראת ראש השנה, אז אני מתכוננת למפולת. אני רוצה להיות משוחררת מזה.

את מקנאה בבורות המבורכת.
ניסחת את זה מצוין.

הקטע עם הפייסבוק אצלך בספר. הקורא מקבל את אחת מסטירות הלחי הכי קשות כשהוא מבין מה קורה בחיי הגיבורה. התפרקות. ואז מגיעה התמונה בפייסבוק, למשל התמונה שהם יושבים במסעדה ואוחזים ידיים. היו לי דמעות בעיניים בקטע הזה. חשבתי לעצמי, האם גם אצלך זה ככה? הפייסבוק מספר לנו שקרים על החיים שלך?
אז שתדע שהרשיתי לעצמי לעשות את הדבר הזה כי ידעתי שהפייסבוק שלי אמיתי ושאני לא עושה דברים כאלה. אני כותבת בפייסבוק גם את הדברים הקשים וגם את הטובים. אז הרשיתי לעצמי. אני מכירה כאלה שזה לא ככה אצלם, ואין לי בעיה עם זה. לא צריכים לכתוב את כל הדברים הרעים בפייסבוק. הפייסבוק הוא מראה שאפשר לעצב אותה, וכל אחד עושה מה שבא לו. זו לא ביקורת, זו רק מראה. הספר פשוט מראה סיטואציה שבה מישהו נוהג ככה. לא התכוונתי לבקר את מי שנוהג ככה ולא התכוונתי להגיד שאצלי זה ככה, אלא רציתי להראות שלפעמים מאחורי פייסבוק שמח יש הרבה הפרעות.

אני אישית כן כותבת בפייסבוק את כל הדברים הרעים שקורים לי. אני כותבת על הפרעות האכילה שלי, על כך שמישהו העליב אותי, על הדיסלקציה שלי. אני מספרת הכול בצורה ישירה. אין לי פוזה ורציתי לתאר סופרת שיש לה פוזה. הרי שירה אובססיבית לגבי איך שהיא נראית. אני לא אובססיבית כמוה.

אבל את מאוד מודעת, זה מאוד חשוב לך. מה הקטע עם השמלות שלך?
זה כבר סוג של בדיחה. זה לא באמת. אני לא מתאפרת, אין לי תכשיטים, מגיל 20 אני עם השרשרת הזאת עם המגן דוד. תראה אותי בתמונות יח"צ, אותה שרשרת. אני לא מתאמצת. אני כן רוצה להיראות אסתטית. בימי חתימות חשוב לי להיראות מכובדת, ושמלה זה משהו מכובד. אני בת 40, ואני לא חושבת שאני צריכה להתלבש כמו ילדה בת 20. אני לא מתביישת בגיל שלי, וגם בגיל 50 ו-60 לא אתבייש, אז אני רוצה להתלבש בהתאם לפחות כשאני נפגשת עם הקוראים שלי.

אני חושב שמה שמרתק אצלך זה באמת ה"כאילו". את לוקחת את הסיפור הזה ברצינות, את מקצוע הסופרת. ואנחנו, אנשים שעוסקים בספרות, בדרך כלל מפחדים מהדבר הזה, מה"כאילו" להיות מקצוען. לא רק מנקודת המבט של להיות סופר מקצוען, אלא מלשווק את עצמך.
היום סופר צריך גם לשווק את עצמו, ואם הוא לא יודע לשווק את עצמו, הוא צריך לקחת מישהו שישווק אותו. התפטרתי מצומת ספרים לפני שלוש שנים מתוך החלטה להיות סופרת מובילה בישראל, או למבוגרים או לילדים ולנוער, אבל סופרת מובילה בישראל. אני נאחזת בשיניים, בציפורניים. אני עושה כל דבר שאני חושבת שיכול לקדם אותי למטרה. לא מתביישת ולא בוחלת בשום דבר. ואני עובדת בזה, אין לי מקצוע אחר. עוד עשור נראה אם הצלחתי או שנשברתי.