מי מפחד ממטמורפוזה?

הקטע המקורי:

אחרי התלבטויות רבות החליטה גילה לאזור אומץ ולשאול את ברוריה גיסתה בכבודה ובעצמה מדוע השליכה לה את החכה ברוב תשואות וברחה לה. זהו זה, החליטה, אעשה הכול כדי להשיג את מוטי וארמוס כל מחסום שיפריע לי במשימתי. אם מחסום אי הנעימות מגיסתי מפריע לי, ארמוס אותו.

***

הקטע המטמורפוזי:

גילה לחצה שוב על החיוג המהיר לברוריה גיסתה. הפעם לא ניתקה.
"בוקר טוב, גילה. מה קורה?"
"תגידי את".
"לא הבנתי".
"גם אני לא הבנתי".
"אני לא מבינה, גילה, אכפת לך לדבר ברור? אני קצת קצרה בזמן".
"זרקת לי חכה, נתת לי כתובת דוא"ל, ונעלמת. ביקשתי ממך עזרה ואת מתחמקת. אני לא מבינה".
"מה את לא מבינה, גילה?"
"אני לא מבינה אם את רוצה לעזור לי או שאת לא רוצה לעזור לי. אם את רוצה לעזור לי, תעזרי לי עד הסוף. ואם את לא רוצה לעזור, אל תתני לי ולעצמך תחושה שאת כן רוצה לעזור. אל תשחקי איתי. אל תשחקי לי ברגשות".
"לא שיחקתי לך ברגשות, גילה", נעלבה ברוריה.
"אין לי זמן להתווכח עכשיו. תחשבי על מה שאמרתי. כל טוב", ניתקה גילה. אי נעימות צרבה את עורה ופעפעה מתחת למעטה התוקפנות הזמני. עשרים וחמש שנה הן גיסות ומעולם לא שוחחה שיחה כה בוטה עם גיסתה המבוגרת ממנה בעשור.

***

השפעת המטמורפוזה
הפיכת הקטע לדיאלוג הפכה אותו לחי, נושם ובועט. אבל יותר מזה: תוך כדי המטמורפוזה התחוורו לי שכבות עומק נוספות ביחסים בין הדמויות.

היה נהדר.

טוב, אז התחלתי לעבוד על טיוטה ראשונה שלי, עברתי על התקציר שכתבתי לסיפור ואני כרגע עובדת על פרק אחד.
קראתי את מטומורפוזה וזה מאוד מצא חן בעיניי, אני כבר יודעת בדיוק איפה אני רוצה ליישם אותו בסיפור שלי.
באחד הפרקים הוא חלק מזיכרון, במקום שהוא יופיע כמו שהוא אני אשכתב אותו כדיאלוג ובטוחה שזה יהיה הרבה יותר טוב ממה שזה היה עד עכשיו.
כרגע אני עדיין לא מוכנה להעלות חלקים אבל הבאתי לי הרבה חומר למחשבה, תודה רבה ותמשיכו כך.

זה משלשום:
הרוק נטף על פני. לא היה ספק בכך. זה רוק. לא הרגשתי רטיבות או משהו כזה, אבל ידעתי שזה רוק. עץ הסיגלון היה מלא בפרחיו הסגולים. על הכביש נערמו פרחים רבים שנשרו, חצוצרות סגולות קטנות, נטושות. אף פעם לא ירקתי וגם לא ירקו עליי. ארנון, שזה עתה ירק עלי, עדיין עמד מולי, בוחן את התפתחות העניינים, עיניו נוצצות, מצפה. רחלי גם עמדה על ידינו, דויבי עמד וראה זאת. השמיים נראו לי מאד גבוהים במין כחול בהיר בהיר. אולי הם לא ראו זאת. ארנון הסתכל עלי במבט מתגרה, מנצח. זה היה על יד הבית שלו ואמא שלו בדיוק יצאה מהבית ונעמדה על ידינו. היה ברור לי שאמאשלו ראתה את כל ההתרחשות.
הרמתי עיניי אליה, למבוגרת היחידה, מצפה, ממתינה, מחכה שהיא תנזוף בו… "מגיע לָך"," ירתה אליי את המילים מפיה, חצי צועקת, רוק בקצוות שפתותיה, "חצופה שכמוך!". הדמעות בכלל לא צפו. הן נעצרו אי שם בסכרים שסכר מוחי, השמיים עדיין היו רחוקים.
חורבותיי הסתובבו אחורה, לכוון הבית שלי, ומרחוק ראיתי את אבא שלי יוצא מביתנו.
"א ב א !!!!!" צעקתי בראשי, "א ב א !!!! תראה מה ארנון עשה לי, אבא, הוא ירק עלי! תראה איך שאמא שלו לא מגינה עליי, איך שאמא שלו גם פוגעת בי!!!" צעקתי בליבי. התביישתי לערב אותו בביש כה שפל. אבא היה מרחוק, ממילא עם המשקפיים העבים שלו – לא יכול היה לראות מה קורה פה. נופף אלי בידו ופנה לכוון השני, חוזר לעבודה אחרי הפסקת הצהרים.
הסתובבתי בחזרה, עדיין במערכה, מבטי ארצה עם פרחי הסיגלון הנשורים מן העץ.
רחלי כבר דיברה עם דובי, וארנון הלך, טופף בנצחון עם אמא שלו הביתה. השמיים נראו לי רחוקים.

טוב מסתבר שאני מפחדת ממטמורפוזה, במשך יומיים התחבטתי ושכנעתי את עצמי שאין שום דבר שאני יכולה לשנות ואם אשנה זה יהיה ממש לא טוב. היום הצלחתי לשבור את המחסום ואין ספק שהטקסט בעיניי הרבה יותר מוצלח.
התלבטתי אם לפרסם ואז החלטתי להפסיק להתלבט כל הזמן ופשוט לשלוח
זו התוצאה
הקטע הישן:
לבסוף השבועיים חולפים אבל תשובה מהאקדמיה לא מגיעה אל סף דלתנו.
כולם מתוחים והחברים מכיתת המוסיקה של רייצ' מחליטים לארגן מסיבה כדי לשחרר קצת לחץ וגם אני מוזמנת.
אבל ג'וי לא רוצה לנסוע היא אומרת לי שכואב לה הראש והיא עייפה ובנוסף התחיל לרדת שלג כבד. זה לא אמור למנוע מאיתנו לנסוע השלג נפוץ בירושלים בחודש ינואר. ג'ולי עומדת מול החלון הגדול בסלון. היא מתבוננת בפתיתים הנוחתים בשקט על גגות העיר. השיער שלה בדמדומים נראה אדמוני יותר מבלונדיני. צמרמורת עוברת בגבי. משהו בעמידה שלה נוגה.
אני מנערת את ראשי. אני חושבת יותר מדי. אני חייבת להוציא אותה ממצב הרוח הקודר שתקף אותה. ו

הקטע החדש:
כולם מתוחים והחברים מכיתת המוסיקה של רייצ' מחליטים לארגן מסיבה כדי לשחרר קצת לחץ. אני נכנסת לחדר של רייצ'ל, היא שוכבת על המיטה מביטה בתקרה ושומעת מוזיקה אני נעמדת מולה מנופפת בידי והיא לוחצת על הטבעת שלה. המוסיקה נפסקת ואני מחייכת חיוך קצת רחב מדי "איזה כיף יש מסיבה".
"תלכי בלעדי כואב לי הראש"
החיוך שלי נמחק
"רייצ' תפסיקי עם זה, זה לא עוזר"
"על מה את מדברת?"
אני כבר לא עוצרת בעצמי
"על מה אני מדברת? על הרסיטל הארור שרודף אותך. אני מצטערת. אבל את חייבת להשתחרר מזה. הכל יכול לקרות, לכי תדעי אולי בכלל יקבלו אותך למרות הכל"
אני רואה תקווה נצתת לרגע בעיניה ואני מנסה לתפוס אותה.
"ריצ' בואי נלך למסיבה זה יעשה לך טוב להיות עם כולם"
אני רואה את שביב האור נכבה במהירות, היא מתיישבת.
"אלכס, אני מעדיפה להיות לבד וחוץ מזה תסתובבי רגע לחלון, התחיל לרדת שלג"
אני מסתובבת ורואה פתיתים לבנים יורדים, שלג כבד. ריצ'ל נעמדת לידי ואנחנו רואות איך העולם מתכסה בשמיכה קרה.
אני מסתובבת אליה ומשהו בעמידה שלה נוגה, צמרמורת חולפת בגבי והיא מדברת בלי להתיק את מבטה מהחלון.
"את יודעת שלא מזמן קראתי שלפני כמעט שלושה עשורים בירושלים היה יורד שלג פעם בכמה שנים וגם אז הוא לא תמיד היה נתפס, מוזר נכון? ולחשוב שעכשיו בכל חורף יש כאן שלג כבד לפחות לכמה שבועות" היא מסתובבת אלי, העננה שאפה אותה כבר איננה שם. הטבעת שלי מצפצפת, גדי שלח לי הולוגרמה שלו קופץ ומצייץ:אנחנו במסיבה מתי תגיעו?"
אני עושה לה את הפרצוף שהיא לא מצליחה לעמוד בפניו "פליז בואי נלך, בשבילי"
היא שותקת והולכת לארון הבגדים
"טוב בסדר, אבל שלא תעזי להכריח אותי ללבוש את השמלה השחורה שלי"
"יש" אני תופסת אותה חזק מאחור
"אלכס די" היא מנסה לחמוק ממני אבל אני ממשיכה לחבק אותה חזק. היא משתחררת ואני רצה מהר לפני שתתנקם בי אני צועקת לה מהמסדרון
"אני אוהבת אותך מכוערת" אני שומעת אותה עונה לי "גם אני אותך קופה"