לכאורה, אין פעולה יותר יומיומית מזו. אדם קם בבוקר, הולך לשטוף פנים, מרים את העיניים ורואה את עצמו. במראה.
אני יודעת, אני יודעת, לא בכל בית יש מראה. יש כאלה שממש מתנגדים למראות. בואו נשים אותם בצד עכשיו, ככה לכמה דקות. שלא יפריעו לנו בדיון הזה, כי הוא מעניין. לפחות קצת.
אז האדם הזה, שזה עתה שטף פנים, אולי אפילו צחצח שיניים, ועכשיו הוא עומד ומתבונן במראה – מה הוא רואה שם? האם זה שונה ממה שרואה אשתו כמה דקות לפניו או אחריו? או הבת שלו? או אחותו? או אישה באופן כללי?
מה רואים אנשים כשהם עומדים מול מראה? את השומן? הרזון? החיוורון או האודם? גבות שצריך לסדר? סנטר כפול? שערות לבנות? יופי מהמם וחד פעמי?
האם הם מרוצים, האנשים האלה? מתי הם מרוצים? מתי הם לא מרוצים? כמה פעמים ביום הם מסתכלים במראה? למה? כי זה עושה להם טוב? כי זה עושה להם רע?
האם הם רואים במראה את מי שהם? אולי הם רואים במראה את מי שהם רוצים להיות? או את מי שהם היו פעם?
עכשיו תעזבו אותם, את כל האנשים האלה. הם לא מעניינים אותי עכשיו.
כרגע אני מתעניינת רק בדמות שלכם.
הדמות שלכם קמה בבוקר, שוטפת פנים ומרימה את העיניים אל המראה. מה היא רואה שם?
כתבו פסקה.
**
התרגיל הזה הוא התרגיל הראשון באתגר 30 ימים של כתיבה נובמבר-דצמבר 2019. כדי לעמוד באתגר אתם צריכים לכתוב כל יום כפי שהחלטתם שתכתבו, ולעשות את התרגילים. מי שיכתוב הכי הרבה ימים ויענה על הכי הרבה תרגילים – ינצח באתגר ויזכה בכרטיס זוגי לכנס הבא.
כדי שנדע שעניתם על התרגיל, אנחנו צריכים לשמוע מכם, כאן למטה, בתגובות.
אל תעלו לכאן את כל הפסקה שכתבתם. ספרו איך היה לכם. תנו לנו איזה "שיקוף" של התרגיל 😉
בהצלחה!
(את כללי האתגר תמצאו בלחיצה כאן)
תרגיל מעולה. גרם לי לשבת ולכתוב על הבוקר.. (וזה כבר טוב) לשחזר את הפעולות מול המראה ולייחס לפעולות הלכאורה "רגילות" ניואנסים דקים של משמעות עבור הדמות שלי ..
איזה יופי!
ניסיתי לעשות את התרגיל הזה בבוקר, ברכבת, ולהלן התוצאות: אין אף דמות מבין ארבעת נקודות המבט בסיפור שלי, ועוד שתי דמויות משניות שאולי אכתוב סצנות מנקודת המבט שלהם, שסצנה כזאת תהיה IN-CHARACTER בשבילה. שתעמוד מול המראה ותחשוב כמה היא שמנה-רזה-זקנה-צעירה. פשוט אין!
אפילו הדמות היחידה מביניהן שבאמת אכפת לה מהמראה החיצוני שלה, ושיכולה לעמוד מול מראת-גוף ולהחליף בגדים כמה פעמים, לא תעמוד מול המראה ותחשוב על המראה שלה. הן מתבוננות במראה לרגע לראות שהפנים נקיים. הדמות הנ"ל מתאפרת. וזהו! בזמן רגוע יותר היא יכלה לחשוב על זה שהיא כמעט בת שלושים ועדיין אין לה ילדים. דמות אחרת הייתה יכולה לחשוב על בחירה שהיא עשתה לפני כמה עשרות שנים, לו הייתה מראה במגדל הימיביניימי שהיא חיה בו. וזהו בערך…
אף אחת מהדמויות שלי לא תקדיש יותר משבריר שניה לעולה של להסתכל במראה. בטח שלא תעצור להרהר על מה שהיא רואה. הן לא מרוצות ולא לא מרוצות. הן פשוט לא חושבות על זה. מה שמשקף כמובן את זה *שאני* לא חושבת על זה. לכתוב פסקה יעביר מסר שזה חשוב להן יותר ממה שזה.
אולי זה TYPICAL MIND FALLACY מצידי, אבל זו באמת פעילות יומיומית? אנשים באמת מסתכלים על עצמם במראה אחרי שצחצחו שיניים ורואים שם משהו מעבר לזה שאין שאריות משחת שיניים על הפנים שלהם? זו באמת פעילות רגילה ושגרתית עבור רוב האנשים בחברה שלנו?
אם כן, זה נשמע לי עצוב.
לו הדוגמא הייה שונה, הייתי כותבת על TYPICAL MIND FALLACY ועל איך קל לקבל דברים כמובנים מאליהם, ולא לשים לב שאנשים אחרים יכולים לחוות את העולם בצורה שונה מהותית משלנו. לא לשים לב, כמו שלא שמים לב לאוויר. ושזה חשוב במיוחד אם כותבים ספר שלא מתרחש כאן ועכשיו.
אבל במקום זה, אני מעדיפה לקחת רגע ולשים לב לתשומת הלב המוגזמת שהחברה שלנו נותנת ליופי, ולהגיד – אפשר אחרת! וגם, להזכיר שלהקדיש מקום למשהו זה לתת לו חשיבות. להקדיש הרבה זמן לתיאורים של משהו זו דרך להראות שזה חשוב. שזה תופס רוחב פס במחשבות של הדמות. תחשבו היטב למה אתן רוצות לתת את רוחב הפס הזה!
כתבתי חצי עמוד שהתחיל מהסתכלות במראה, ואפילו בסצנה הזו שמתחילה מהדאגה של דמות ששריטה מהתפוצצות של נורה תשאיר צלקת, מראה חיצוני לקח פחות מחמש אחוז מהמחשבות שלה. אולי כשהדמויות של יגיעו למקום בטוח יותר, תהי הלי הזדמנות להראות שאכפת לה ממראה חיצוני, ולתת לה לבחור בגדים. אבל לתת לדמות לחשוב באריכות על המראה החיצוני שלה כשסוף העולם הגיע? אני מתקשה לדמיין דמות שאני מכבדת שתתנהג כך.
איזה יופי שהקדשת כל כך הרבה מחשבה לתרגיל הזה!! שאפו!
כמובן, העמידה מול מראה היא הרבה מעבר להתבוננות חיצונית. היא גם התבוננות במי אנחנו מבפנים. מי אנחנו רוצים להיות, עד כמה אנחנו מרוצים מהמקום שהגענו אליו. אבל גם ההתבוננות שדיברת עליה לגיטימית.
ההרהורים על המקום שלנו בחיים מול המראה? הם תלויים בכך שמראה חיצוני יהיה בעל משמעות. בגלל זה אני מתקשה לחשוב על סתיו עומדת מול המראה וחושבת שעדיין אין לה ילדים. כי מה הקשר בין המראה החיצוני שלה לילדים? זה בעל משמעות רק בהקשר שהיא כבר עוד מעט בת שלושים.
נץ יכול להרהר על הבחירה שלו להקדיש את חייו למסע נקמה. אבל הבחירה הזו לא השפיעה על המראה החיצוני שלו. למה שהוא יעשה את זה מול מראה?
בשבילי, זה נראה חסר היגיון להרהר על מי אני ולאיפה הגעתי מול המראה דווקא. אולי זה עניין של גיל. ואולי אני מפספסת איזשהי חוויה אוניברסלית.
או שאולי ההנחה שיש קשר בין מראה וכל זה היא הנחה תרבותית שקיימת בחברה המערבית, ולאו דווקא ניתנת להשלכה על תרבויות אחרות. אני לא מצליחה לדמיין קונונג עומד ומסתכל במראה (מתחת מבריקה, נחל, תחליף מראה כלשהו) ומהרהר על זה שאחיו הבכור היה יכול לעמוד כאן במקומו, לו הוא רק לא היה הולך למתקפה המטופשת ההיא, שהייתה מונעת מאגו וגאווה ותו לא. זה מרגיש לי מאוד מערבי, ומלאכותי בסטינגס אחר, למרות שלויקינגים היו מראות (שנחשבו לפריט נשי, וכזה שקשור ליופי).
הבחירה למקם את ההרהורים על המקום בו הדמות נמצאת מול המראה זו גם בחירה. הולכת להיות לי סצנה כזאת עם דמות אחת, ועוד לא החלטתי איפה אמקם אותה. מה יהיה האירוע או המראה שיגרום לו להרהר על הבחירות שהוא עשה, והאם היה בוחר אחרת לו היתה ניתנת לו הבחירה. יש לי כמה רעיונות, וברור לי שיש משמעות סמלית חזקה לסיבה להרהורים האלו.
תרגיל מצויין. עשיתי אותו בהקשר לדמות בספר שלי. המראה לא ריחמה על הדמות. וזה היה בדיוק מה שהייתי צריכה בשביל הדמות שלי. כנראה שאכניס את הקטע שכתבתי לספר.
בהקשר לאתגר, שבו התחייבתי לא לכתוב לספר הזה, אכתוב גם בהשראת התרגיל. יכול להיות שהאתגר שלי זה לעבוד במקביל על שני דברים – ספר ותרגילים/מחשבות על יצירתיות וכתיבה יוצרת.
תרגיל נהדר. התחלתי בבאסה המשכתי ב להצחיק את עצמי וסיימתי בחיוך. מותר להעלות את התוצר בקיר שלי ובאתר שלי? כמובן עם קרדיט למנחה ולקבוצה.
ברור! מה שכתבת – שלך! העלי לאן שאת רוצה. וחוץ מזה, כל מה שאת כותבת – אני רוצה לקרוא.
תרגיל מעניין. רוב הזמן אני לא כותבת סיפורים, אבל פעם נהגתי לעשות זאת, אז השתמשתי בתרגיל בתור נקודת התחלה לסיפור עצמאי. הרגשתי קצת כמו "כתיבה על תמונה", כי דמיינתי את הדמות בה בחרתי, דמות שהכרתי, בעומדה מול המראה, אבל מה שכתבתי זה כמובן המחשבות שלה. וזה מה שהיה לי מעניין: לשער מה *היא* ראתה בעומדה מול המראה, וכמה ובמה זה דומה או שונה למה שאני ראיתי בה.
חושבת שאמשיך עם ההתחלה הזו במסגרת האתגר בימים הקרובים. מעניין לאיפה זה יוביל אותי. אולי עוד יצא מזה סיפור, מי יודע…?
אני סקרנית! שובי לספר איך זה התקדם!
הופתעתי לגלות שבכל בוקר כשאני מצחצחת שיניים מול המראה אני מתבוננת בידיים שלי. איך אני אוחזת את המברשת. איך אני מורחת את משחת הקולגייט. המים השקופים זורמים. התנועה שלהם והשקיפות מרתקים אותי. הנה עוד רגע השקיפות תתערבב בלבן אדום וכחול. רק אז אתבונן בעצמי. רק אז אגלה שצמח לי פצעון מעל השפתיים, תולדה של החום והוירוס. המבט שלי מצועף. על מה אני חושבת? מי את? אני שואלת את עצמי ואין לי תשובה. אני זו אני מה לא ברור אני עונה לי. אני מנסה לענות על שאלה רצינית ומהותית אבל כל מה שאני רואה זה עוד קמט. ועוד אחד. מתי בדיוק צנחו לי העפעפיים כל כך? איך מרימים אותם שלא באמצעות ניתוח? וכבר המחשבה רצה לאישפוז שלי בבית חולים. הניתוח הצליח. ברור שהצליח. הרטיות מכסות את עיני כשהעיניים מכוסות המראות לא מסיחים את הדעת. וככה על מיטת בית החולים אני מרגישה שמאלצים אותי לחשוב. ואני רק רוצה ריק עכשיו ושיעור זומבה.
טוב, זה נפלא! מקווה שלדמות שלום…
תרגיל מצוין! הדמות שלי לא תתעכב בבוקר כדי להסתכל במראה. אבל אחהצ רגע אחרי שהיא משיגה את מה שרדפה אחריו כל היום היא נעצרת ורואה את ההווה כמו שהוא, בלי קישוטים. היא ריאלית אבל ניצוץ קטן של תקווה הולך וגדל
מהמם!
תרגיל סוחף.
לא הייתי מעלה על דעתי כמה מחשבות ותחושות קבורים תחת מבטים ספורים.
זה היה מחכים ומעשיר.
איזה יופי!
גרמת לי לשבת על הבוקר ולכתוב.
אני לקחתי את התרגיל למקום של האני הפנימי שלי ואיך אני רואה את עצמי,
המחשבות לאן הגעתי והביקורתיות שלי כלפי עצמי.
הצלחתי להגיע לתובנות עמוקות דרך הטקסט. תודה
מרגש! אני שמחה!
היה תרגיל מעניין כי הוא ביטא קושי וקונפליקט איתו אני מתמודדת בחיים האישיים וגם הדמות ברומן שלי מתמודדת איתו בהרבה מובנים. במחשבה ראשונה הדהד לי העניין הטכני כי הפסקה יצאה כמעט כמו שירה ואז חשבתי ברובד העמוק יותר והבנתי שזה מעלה שאלה הרבה יותר עמוקה וקשה למענה שבה גם עוסק הכנס: איפה אני מתחיל ואיפה הדמויות נגמרות ואיפה או האם יש מקום לגבולות בין הדמות למי שמעניקה לה חיים, כלומר אנחנו?
"מראה מראה שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?" – זה הדבר הראשון שעלה בראשי כשקראתי את התרגיל.
מבחינתי זה פחות העניין של יופי אלא יותר בכיוון של מי אני בעצם? עד כמה אני נאמנה לעצמי ועד כמה אני מנסה להתאים את עצמי לאיך שאחרים רואים אותי. מעבר לכך, מה הייתי רוצה שאחרים יראו בי? עם איזו דמות שבי אני מרגישה יותר טוב ועם איזו פחות?
טוב, אז נכון שאני לא באמת חושבת על כל זה מול המראה בבוקר, אבל חלק מהדמויות שיצרתי מתעסקות לא מעט בכל עניין הנראות הפנימית והחיצונית שלהן אל מול העולם הסובב אותן והתרגיל הזכיר לי את ההתבוננות הזו ברגעים האלה שבהם אנחנו רק עם עצמנו ועם האמת שלנו, כך מול המראה.
מראה מראה שעל הקיר, תמיד סקרנו אותי מראות והשתקפויות ויש קצת דמיון לסלפי הרווח כל כך היום,
התרגיל גרם לי לחזור אחורה ולהיזכר במראה שהייתה בארון חדר נעוריי : חדר רק שלי, ארון רק שלי ומראה שלי בלבד! שהייתה חלק אינטגרלי מגיל ההתבגרות הרחוק והמופלא שעברתי לצידה.
תודה על הרעיון.
רחלי, תראי איזה נחמד, אתמול עלה בדעתי שהיום אכתוב איך הדמות שלי מנסה לשחזר מיהי באמצעות התבוננות במראה. היא לא זוכרת מיהי והמראה החיצוני שלה הוא כל מה שיש לה. היא תסתכל על ראי הנפש שלה, העינים, ותנסה לגלות איזשהו רמז, אולי היא תצליח להיזכר מיהי היתה לפני שקרה מה שהשכיח את עצמה מעצמה והנה מגיע לו התרגיל שלך! איזה יופי!
טוב, זה הרבה מעבר לנחמד, זה מושלם!
וכל הכבוד שאת מגיעה מוכנה לכתיבה! זה מאוד מאוד מקל.
תרגיל מקסים. יש מצב שבזכותו הצלחתי להבין מהו המקצוע של הגיבורה שלי, או לפחות מה הכיוון. והבנתי גם שזה לא משנה איך היא באמת נראית (הכל ראשוני נורא אצלי ועדיין מעורפל), זה משנה מה היא חושבת על עצמה. וזה משמעותי מאוד לעניין.
טוב, זה ממש מרגש.
תרגיל ממקד מאוד.
הדמות שלי מחליטה להשתמש במראֶה שלה הנשקף מהמראָה להעניש מישהו.
ואחר כך מתחרטת וחוזרת אל המראה למקצה שיפורים.
הו!
לא יודעת אם זה נחשב… אבל ניסיתי.
אין לי ממש דמויות שמתאים להן להסתכל במראה במשך פרק זמן ארוך יותר מלוודא שהן לא החליפו צבע בלילה אז ניסיתי להתאים את זה אליהן.
זה סבבה אם יש מישהי שנכנסת לתוך מראות והם מסתכלים בראה כי הם מחפשים אותה? אני כן מתארת את המראה שלהם כי ההשתקפות שלהם מופיעה?
בכל מקרה, אתגר מגניב וגם אם זה לא נחשב יש לי דמות חדשה שזה ממש חביב.
מובן שזה נחשב!!
אהבתי את התרגיל והוספתי את הקטע לספר שאני כותבת. אצלי זו ילדה וזה היה מיוחד לראות אותה מהעיניים שלה. מאד עוזר להתחבר לדמות שכל כך שונה ממני.
כתבתי את הפיסקה עכשיו. באופן ספונטני לגמרי על חריץ מוזר בפניה של המתבוננת במראה, שיורד מן האף אל הפה. אני אוהבת לכתוב בצורה קצבית וזה הצליח, פחות בטוחה למה כתבסתי את זה ולאן זה הולך. נראה לי שהפסקה זקוקה לעריכה. תודה!
אחלה תרגיל, מאפשר התבוננות פנימית עם פרספקטיבה חיצונית. תודה.
היה צריך לברך על הרגע הזה! איפה בוחרי הברכות? איך זכו הידיים שנברך על נטילתן ולא זכו העיניים בברכה על גאולתן מקורי השינה?
אני השתמשתי בתרגיל המראה על דמות מסיפור שאני כותבת עכשיו. וכמו שאני משתמשת בה הרבה פעמים, גם הדמות שלי (קוראים לו לי, והוא גבר מוחזק) משתמש בה כדי לעבד לעצמו את המחשבות שלו. אני חושבת שאשלב את הקטע הזה בסיפור.
הסתכלתי על עצמי היום והבנתי, שכמה שאני לא מושלם, וכמה שהייתי משפר ומתקן, אני נהנה לעבור את הדרך. מרגיש כך גם לגבי הכתיבה
העמדתי את הדמות מול המראה. היא סקרה את עצמה חיצונית וכמובן שהפליגה לשאלות על מי היא באמת.
האמת היא שכבר כתבתי בעבר שתי סיטואציות בהן היא מתבוננת במראה ושוקעת המחשבות על עצמה, על גילה על מקומה בחיים.
אבל הכוון שהיה שונה. אולי בגלל שכעת המשימה "הונחתה" עלי ולא מתוך בחירה שלי זה לקח אותי למקומות אחרים. מענייו.
הדמות שלי היתה המראה עצמה. ותיארתי את תחושותיה אכזבותיה תאבתה ומאוויה .
מצאתי שזו דרך נאותה להבתכל על חיינו
ביצעתי!
היה מרתק
עימתתי את הדמות עם חוסר הבטחון שלה ועם הפער בין איך היא רואה את עצמה לאיך אחרים רואים אותה
יצא מהמם בעיני, 258 מילים שזה בערך כמו הספק הכתיבה היומי שלי
איזה יופי! נשמע נפלא!
התרגיל מול המראה היה מרתק עם חוויה של השתנות והסתיים לו במשפט " האור בעיניים מאפיל על כל השאר". תודה
מכיוון שהתחלתי היום.. מטרתי היא להדביק את הקצב:) המשימה הראשונה בוצעה בהצלחה. המשימה הגדולה היא לכתוב קורס . תודה על האפשרות לקחת חלק.
ממש אהבתי את התרגיל. מרגיש לי עם הרבה פוטנציאל. כיוון שאני לא עובדת על טקסט קיים אלא יוצרת כל יום משהו חדש זה יצר רק קטע נחמד. אבל בהחלט תרגיל שארצה לנסות כשבבוא היום יהיה לי ספר עם דמויות שארצה לפתח ולהכיר יותר. כיפי ומפתיע. תודה