כתיבה היא תמיד מראה. תמיד.
לפעמים היא מראה של אירועי החיים שלנו (בספרי ביכורים רבים מאוד, אבל לא רק, מופיע סיפור ביוגרפי להפליא, לעיתים בכסות ולעיתים ממש כפי שהוא). לפעמים היא מראה של הנפש שלנו, או של הדעות שלנו, של הדברים שאנחנו מתאווים אליהם או סולדים מהם. לפעמים היא מראה של החברה, של הפוליטיקה, של סיטואציות ש"קראו" לנו, ביקשו להיכתב.
כשקרני אור עוברות פוגעות במראה, משהו קורה להן. תמיד. משהו משתנה שם במפגש הזה. זה בולט במיוחד במראות מגדילות או מקטינות או מעוותות, אבל זה נכון תמיד. בגלל המראה עצמה, או בגלל העין של המתבונן, או הלב של המתבונן, או המוח שלנו שעושה מה שבא לו, או שילוב של כל אלה ועוד כמה.
בכל מקרה, הנה התרגיל של היום:
חשבו על הטקסט שלכם. חשבו עליו כמראה. מראה למה הוא? לחיים שלכם? לדעות שלכם? לחברה? ואיזו מין מראה הסיפור שלכם, רגילה? מעוותת? אם היא מעוותת – באיזה אופן היא מעוותת?
את התשובה לתרגיל הזה אתם מוזמנים לכתוב במלואה כאן בתגובות. אני ממש רוצה לדעת מה תכתבו! (וכמובן – אם תגיבו – נדע שאתם כאן איתנו.)
(בונוס למצטיינים: יכול מאוד להיות שמהתרגיל הזה תצמח התמה של הסיפור שלכם, ויחד איתה רובד נוסף! כמה אני מקווה שזה יקרה!)
**
זה התרגיל השני של אתגר 30 יום של כתיבה נובמבר-דצמבר 2019. לא מאוחר מדי לעשות את תרגיל 1.
הסיפור שלי הוא מראה לחיים של אשה לא צעירה בחברה מאוד שיפוטית. יש בו התיחסות לגזענות, מיזוגניות וגילנות. יש בו גם נסיון לפצח את השאלה המאתגרת איך מוצאים אהבה בגיל מבוגר.
הסיפור הוא סיפור פנטסיה, למעשה הוא פאנפיקשן – יצירת מעריצים על בסיס ספר מפורסם והוא נכתב כמענה לאתגר היולטייד בקבוצת ספרים.
כך שמבחינה מסוימת זו לא בדיוק מראה מעוותת אלא יותר הסתכלות על חוליי החברה שלנו דרך משקפיים פנטסטיים שלא תמיד מרככים אלא לפעמים אפילו מחדדים את הבעיות.
מה זה אתגר היולטייד? אפשר קישור?
זה אתגר כתיבת פאנפיקים לפי נושאים שנבחרו מראש נמצא בקבוצת ספרים בפייסבוק, לדעתי עדיין אםשר להצטרף צריך לשאול את המנהלות.
https://m.facebook.com/story/graphql_permalink/?graphql_id=UzpfSTczMzMzOTcyNDpWSzoyNjAyNjg5NjE5ODA3NDIw
יש לי כמה רעיונות לסיפורים כרגע… אני חושבת שמאחורי שלושתם עומדת אמירה דומה, וכמובן שגם אני בעצמי משתקפת בכולם.
אחד מהסיפורים הוא גם פאנפיק לאתגר היולייטד 🙂 וזה גם מה שניסיתי להתחיל לכתוב אתמול. הממ ביקשו משהו ספציפי יחסית ואני נתתי לו פרשנות קצת אחרת… זה בעצם נשאר אותו רעיון, רק שקצת הרחבתי אותו, שיכסה עוד כמה קולות, לא רק קול אישה…
הכתיבה אצלי היא השלמה. סוג של קתרזיס במקומות שאותם אני יודעת שלא אוכל להשפיע או לשנות. אי אפשר לגרום לאדם לאהוב אותך או לכעוס או להתגעגע או להפתיע מכל הלב. ואולי החלק הדומיננטי ביותר במראה שאני מייצרת מהעולם שבו אני אל העולם אותו אני מפסלת הוא היחסים, האינטראקציות והקתרזיס בין הדמויות. באופן טבעי לא כל האנשים פועלים כמו שרצינו או ציפינו ולכן לא תמיד גם מערכות יחסים או סיטואציות מתפתחות בקצב שמתאים לנו. הכתיבה מאפשרת לי להשלים עם חוסר השליטה שקיים בחיים של כולנו.
הסיפור מאפשר הצצה למראה של מה שאולי היה קורה לי .. לפני כעשרים שנה בתאונה שכמעט היתה.. אבל יחד עם זאת הוא מאפשר מראה לכולנו על שבריריות החיים, על היכולת לסלוח, להתמודד, להמשיך הלאה, לקבל את עצמי, לאהוב.
התרגיל הזה מענין, הוא גרם לי לגלות שהדמות שלי היא תמונת מראה שלי, זאת אומרת, הפוכה ממני בכל דבר פחות או יותר, שונה במראה, בעיסוק, בגישה שלה לחיים. יד ימין שלה היא יד שמאל שלי. גם הפוך זה סוג של קשר, לא?
הכתיבה שלי היא סוג של מראה סוג של אותנטיות. הרי בחיים לא תמיד אנחנו אומרים את מה שאנחנו חושבים, ובכתיבה יש הזדמנות נפלאה להביא את המחשבות הכי אפלות, הכי קשות, הכי פסיכולוגיסטיות. הכי לא פוליטיקליקורקט. הכתיבה היא המקום להבין את ההתנהגות שלנו. נדמה שהיא טבעית. נדמה שהיא נורמלית. מה זה בכלל נורמלי?אתן דוגמא: אחרי שהילדה שאימצתי הוציאה סכין ואיימה לרצוח את הבת שלי, לא נתקפתי בהיסטריה. כי אני קולית כזו. למה אני קולית? הנה הסבר, האם זו בכלל קוליות? "באותם רגעים שנדמו כסצינה מתוך הסרט 'היד שמנענעת את העריסה', לא היתה בי כל חמלה. או הכלה. או סבלנות. רק פחד משתק שהתחפש לשלוות נפש הנובעת מהידיעה הפנימית, העמוקה, הנאיבית והאופטימית שלי שנהיה בסדר. כן. טיפשות שכזו. טיפשות המשקרת לי במצח נחושה, עוטפת אותי בשמיכת פוך רכה ומציגה לי עולם דרך משקפיים ורודים. לקח לי זמן להבין ולהפנים שאני פשוט דחיינית ומדחיקה מיומנת, כזו שיודעת להשהות ולקמט את הלחץ ברגע התהוותו. מדמה בהווייה שלי מציאות קצת אחרת. הרבה אחרת". או במילים אחרות, לא מתמודדת. בורחת. עד שמצמידים אותי לקצה וגם שם אני מוצאת נקודה לברוח ממנה.
אף פעם לא הבנתי את הכעס שלי. מה זה הכעס הזה שפורץ ממני? לפעמים ברגע הלא נכון בזמן הלא נכון. והנה הניסיון להסביר: "וסבלנות יש לי למכביר. תכונה שעברה בירושה מסבתי וקצת מאימי. את הכעס קיבלתי מאבא שלי. הכעס שלו היה נוכח בביתנו ודחק בקלילות את הסבלנות והחייכנות של אימי לקרן זוית מוצלת. ואני, הבת הבכורה במשפחה, ספגתי את הוריי בשני הקצוות. בשני הניגודים בשתי נקודות המבט שניבטו אליי מכל אפיזודה שנקרתה בדרכי.
אני מוצאת את עצמי מתחברת יותר מידי לאנשים.. לפעמים. מרגישה אותם כל כך חזק שזה מפחיד אותי לפעמים. וכך זה משתקף בכתיבה: "משהו השתנה בי כשאחזתי את ידה החמה והרכה. הרגשתי את זרם התודעה שלה, את הכאב שחשה, את הזיכרונות הקשים, את התסכול, את האכזבה. כולם עברו לכפות ידי כאילו היו כבל יו אס בי, שנתקע לשקע חשמלי משותף אחד לשתינו".
זה תרגיל שקשה לענות עליו.
הספר שלי הוא ספר פנטזיה, והוא מתחיל בסוף העולם. רובו מתרחש ביקום בו העולם שלנו נוצר מלכתחילה, וזה יקום אכזר. במובן מסויים, הספר הוא מראה לדעות הפוליטיות שלי, והשתקפות של תיאוריית ההשרדות-שגשוג של הספקטרום הפוליטי :
https://slatestarcodex.com/2013/03/04/a-thrivesurvive-theory-of-the-political-spectrum/
אני מאוד ליברלית בדעותי. אבל יצרתי עולם בו השמרנים צודקים והליברלים טועים. עולם שבו אין ברירה, ומידה מסויימת של אכזריות נחוצה בשביל לשרוד. עולם בו אין ולא יכולה להיות כלכלת שוק. עולם בו המוסר של כולם בערך שם את האנמנות לקבוצה במקום מאוד גבוה, ולחמלה יש מעט מקום בשיקול הדעת. כמע כולןם מעדיפים עלשות את המעשה החומל, אם אפשר, אם זה לי יסכן מידי את הבית/כפר/גילדה שלהם. סוג של היפוך לטעמי המוסר של חדית': https://tomerpersico.com/2016/02/29/righteous_mind/
אבל כמעט ואין נבלים אמיתיים בסיפור שלי. ובין האנשים שרצו להרוג מיליוני אנשים ולהציל את העולם, ובין אלו שאמרו שעדיף שהעולם יחרב מאשר לעשות מעשי זוועה כאלו, שתי הקבוצות אמורות להיות כאלו שאפשר להזדהות איתן.
אני לא בטוחה שאפשר לקרוא לזה מראה. אולי נגטיב.
זה נכון גם לגבי המוטיב השני שלי – צביעות. ביקום שמחוץ לעולם שלנו, כמעט ואין צביעות. כי מה שנבנה עליה יהרס. והמוטיב השלישי,חשיבה לטווח הארוך. מאוד ארוך.
במובן מסויים, הספר שלי לוקח את העולם שלנו ומשנה בו שלושה דברין, ומנסה לראות מה קורה אז. הוא מוסיף מלחמת השרדות, הידיעה שכל מה שנבנה על שקר יפול, ותפיסת עולם בה הטווח הארוך הוא הדבר החשוב. ובעצם, יש עוד כמה שינויים לעולם שלנו. (קבוצה קטנה ומריטוקרית שיכולה לחיות תיאורטית לנצח, חוסר יכולת להתאסף בקבוצות גדולות, יש עוד המון)
במד"ב הרבה פעמים השאלה היא איך טכנולוגיה כלשהי תשפיע על החברה אנושית. אחד החלקים המעניינים יותר בפנטזיה בעיני הוא איך מערכת כישוף מסויימת תשפיע על החברה האנושית.
זה נחשב תשובה? כי פירטתי את השונה, לא הדומה. אני לא בטוחה שאני מתאימה לכלל הזה, שספר תמיד מראה. מצד שני, בהגדרה כזו כללית, הכל הוא מראה, תמיד.
הדמות הראשית במקור הייתה במובן מסויים אני. אבל היא השתנתה הרבה מאז, ואחרי שהוספתי עוד דמויות נקודת מבט והפכתי אותה לאלמנה, אני כבר לא מרגישה שהיא האווטאר שלי
זו תשובה מעולה!
פנטזיה משקפת המון.
ולקחת על עצמך משימה מורכבת ומרתקת, כל הכבוד ובהצלחה!
הכתיבה שלי היא מראה – שלי. לא של העבודה, לא של הביוגרפיה, לא של הסביבה, לא של ההתמודדות שלי עם מה שנפלא ועם מה שקשה – אלא שלי.
הרי אני כל אלה ביחד, במינון שמשתנה מיום ליום, מתקופה לתקופה.
הכתיבה שלי מאד מסודרת. יש בה השתלשלות מסודרת של רצף חשיבה. זה לא בהכרח רצף כרונולוגי, זה כן בהכרח רצף שאני מסוגלת לעקוב אחריו ולתכנן אותו קדימה ואחורה. פעמים רבות היא כתיבה של גזור-הזז. זה לא כי אני מסודרת מטבעי, להיפך: זה כי זו הדרך שבה אני מתמודדת עם המון מחשבות ועיסוקים ועניינים בו-זמנית.
הכתיבה שלי היא שפתי המדוברת. אני כותבת מה שאני יכולה לשמוע את עצמי אומרת, ולהיפך. זה אומר שאני כותבת משחקי מלים בדיוק כמו שאני אומרת אותם (כך קראתי לבלוג שלי "אירועים מחוננים", בידיעה ברורה שזה משחק מלים, ויש לזה מחיר); אני מרפרנסת בכתיבה כמו בדיבור, ומקווה שהנימות עוקצניות או רכות עוברות את הטקסט, כי ככה אני שומעת אותן כשאני כותבת אותו.
הכתיבה שלי היא אני, ואולי זו הסיבה לכך שסיפורים שאני כותבת נגנזים מיד, או שהם משתנים והופכים לפוסט פייסבוקי שיש בו הומור ועוקצנות וחמלה ונוסטלגיה; והכתיבה העיקרית שלי היא בלוג. וממרומי 40 פוסטים ועשרים חודשים בבלוג, אני מגלה שגם כשאני כותבת פוסט מקצועי, ללא כל איזכור שלי, של ילדי או של מחשבותי, הוא סובל מאותן מחלות אוטואימוניות כמו פוסטי הפייסבוק שלי, כי זו אני שכותבת. ודווקא היה שלב שניסיתי להילחם בזה. למשל, כששלג (הילדים שלי קרויים בבלוג "גשם, שלג, רוח סערה". מ.ש.ל) קרא את שלושת הפוסטים הראשונים, והגיב ב"מה זה מעניין את העולם, לקרוא על הילדים שלך? יש לך רעיון, תגידי אותו ודי" והמשיך כשרוח הטיל וטו על פוסט אחר "כי אני יוצא שם די אדיוט", משפט משעשע, בהתחשב בעובדה שהאנקדוטה שחשבתי עליה בכלל לא היתה קשורה אליו. ניסיתי כשהתייעצתי אתם על פוסט שהתלבטתי לגביו, והם ענו "זה? לזה את קוראת חושפני? ומה עם כל שאר הבלוג שלך, במחילה?!" וניסיתי כשכתבתי על כיתות מחוננים – שזה, איך לומר בעדינות, ממש לא סיפור מתח. יותר ספר טלפונים. – ולא הצלחתי. כי אם אין שם הומור, או ביקורת, או חמלה, או התלבטות, או התרגשות, או מחשבה, או כל דבר אחר שלי, זה לא שלי. ואם זה לא שלי, לא מעניין אותי לכתוב את זה.
הכתיבה שלי לא מראה אחת, זה כמו חדר מלא מראות, כשבכל מראה יש את הקטע שלה. מה הקטע? לא תמיד אני יודעת להגדיר במילים. וככל שאני מרשה לעצמי יותר להיות באי ידיעה, כך המראה הגדולה שלי, של הסופרת שבי הולכת ומתנקה. זה קורה עם כל משפט ומשפט שאני כותבת. עם כל מילה שאני מוחקת או מוסיפה. זה קורה גם כשאני קוראת את מה שכתבתי. אולי, אני לא מטיבה להסביר במילים, איזה מראה היא הכתיבה שלי – אבל בתוך תוכי אני יודעת.
אחרי שכתבתי תגובה בפייסבוק, וקראתי את התגובות כאן, יש לי תשובה טובה יותר. אז אני מנסה שוב:
בעולמות פנטסיה, עם מערכת קסם מקורית, בחירת מערכת הקסם משקפת הרבה על הסופרת. אפילו מערכת קסם סטנדרטית אומרת משהו – מערכות הקסם הסטנדרטיות הן סטנדרטיות כי הן פונות לאינטואיציה כלל אנושית. וזה שמשהו משותף לרוב האנושות לא הופך אותו ללא חשוב.
אבל אלו מערכות המקסם המקוריות שבאמת מעניינות.
ומה אני בחרתי למערכת הקסם שלי?
* חיים. לא קדושת החיים כמו ביהדות, אלא הרצון ליצור ולהפיץ חיים ביקום שבלא בריק ובתוהו. וליצור חיים ולשמר אותם. זו המהות של הקסם שלי, שנוצר בצורה אבולוציאונית, כדי לשרוד. אני מאמינה בגרסא שלי לקדושת החיים, שבהרבה מובנים מנוגדת לגרסא הדתית של קדושת החיים, כזו שאוסרת על התאבדות ועל הפלות, והגרסא שלי משתקפת בספר.
* נאמנות קבוצתית. לא אינסופית, יש קבוצות שצריך לעזוב. אבל כשהקבוצה ראויה – נאמנות. בחיים שלי הערך הזה לא מראה את עצמו (וישמרו כל האלים ממלחמות ואסונות שמאפשרים לערך הזה להתגלות!) בספר כן.
* קוהרנטיות. במתמטיקה, סתירה פנימית היא סימן לטעות. במציאות, הרבה פעמים אנשים מחילים סטנדרטים כפולים בטעות. כי אנחנו בני אדם. בעולם שלי, קוהרנטיות היא חלק חשוב במערכת הקסם, ויכולת לשרוד. מה שסותר את עצמו לא יצליח לשרוד.
* צדק. היקום בעולם שלי לא הוגן. אבל זה אחד הסודות שלוקח הרבה מאוד זמן לגלות, כי יש גלגול נשמות, וסוג של קארמה. אבל בסוך מתברר, שכל מה שיש זה מעשה ידי אדם. היקום הוא אכזרי ולא הוגן, ואי אפשרולא כדאי לחפש צדק וחמלה בטבע. אבל הם קיימים בבני האדם. אנחנו מחליטים מה צודק ואנחנו יכולים ליצור עולם צודק יותר. וכשאנחנו עושים את זה מספיק זמן, זה מתחיל להראות כמו חוק טבע.
* חשיבה לטווח הארוך. כי עייפתי מהטמטום של האנשים בימינו, שחושבים לטווח הקצר. במיוחד פוליטיקאים. אז מה לגבי מנהיגים בני מיליוני שנים, עם תחושת הזמן השונה שזה יוצר?
בנוסף לכך, יש את כל מה שלא כתבתי. לא כתבתי על מגדר. הוא חסר משמעות שם. אני כנראה מתישהו אזכיר את זה בספרץ לא כתבתי על מראה חיצוני כמעט בכלל, כי זה לא חשוב בעיניי. שמתי לב לזה רק בתרגיל הקודם. אין דת בעולם ההוא. כי אני אתאיסטית. למרות שיש שם.. משהו…
אני בטוחה שיש עוד המון דברים שלא כתבתי עליהם כי הם לא חשובים ומעידים עלי, אבל לא שמתי לב אליהם.
(ולבסוף, תהליך הכתיבה שלי, שבו אני יודעת נקודות מפתח שאני רוצה להגיע אליהן אבללא איך בדיוק אגיע לשם, מזכיר את הדרך בה אני עושה לא מעט דברים גם בעולם האמיתי)
אז הנה, זה לא הספר או הדמויות, זו מערכת הקסם וחוקי הטבע שמשקפים אותי בספר הזה…
הסיפור שלי הוא פנטזיה לילדים ולכן הוא מראה לחלומות שלי. בסיפור הילדים מגשימים את החלומות שלהם וזה סוג של הגשמת חלום גם עבורי. ליצור עולם אחר. עולם שבו הכל יכול לקרות.
הכתיבה היא לגמרי מראה. מה שמקסים הוא שהיא באמת יכולה לשחק במציאות ולא להראות את כל הצדדים שלה כמו שהם. בסיפור הקודם שכתבתי (אני כל הזמן משווה, מה יהיה?) המראה הייתה מכוונת למקום היותר עצוב וגם יותר רחוק בחיים, וגרמה לצל שהאפיל על המקום הזה לסגת ולתת לאור להיכנס. בסיפור הנוכחי- המראה מכוונת למקום שהוא מאוד מורכב בחיים (והפעם גם יותר עכשווי), אבל דווקא לצד של הקלילות, ההומור, הכיף והתמימות הפשוטה והאנושית. אם בפעם הקודמת המטרה הייתה תהליך של נגיעה בכאב ומתוך זה ריפוי, הפעם המטרה היא רק לראות את הצדדים הטובים ואת היופי. אני לא אכחיש שכיף גדול להיות במקום הזה ואני שמחה שעלה לי רעיון כזה שאיפשר את המציאות הזו.
חתיכת תרגיל.
נזכרתי שהסופרת שהרה בלאו סיפרה בכנס נקודת מפנה 2 שאחרי שההורים שלה קראו את הספר הראשון שלה, שהגיע לבית הוריה בערב שבת, אימא קראה לה למטבח באמצע סעודת שבת ושאלה אותה: "אבל למה הרגת אותי בסוף ולא את אבא?"…
ובאשר לכתיבתי – לעתים הכתיבה שלי מראה ולעיתים לא. מה שכן, בעקבות התרגיל חשבתי ובדקתי את שכתבתי עד כה, ולמדתי כי ככל שהכתיבה שלי היתה יותר מראה אותנטית, כך היא פחות נחשפה החוצה. וגם להפך – כתיבה שמראש ידעתי שתצא החוצה היתה יותר מושתקת ומעומעמת ומרוחקת, בעוד שכתיבה אישית, פרטית, היא מראה אותנטית לגמרי.
הסיפור שלי היה בתחילה מראה מדויקת. אחד לאחד. ואז הוא היה משעמם וחד מימדי מדי. היום הוא מראה יצירתית. כמו המראות הלונה פארק, לעיתים מעוות את המציאות, לעיתים יוצר פתרונות או נותן הסברים. לפעמים מגדיל נקודות מסויימות לעיתים מעלים אותן. הסיפור שלי הוא מראה מרפאת.
מאד מעניין מה שכתבת על השיקוף ושאנשים כותבים את עצמם. אני נתקלת בזה עכשיו כשאני כותבת פרויקט משותף עם עוד אדם (אני הכותבת, הפרויקט הכללי משותף) ובו אני נדרשת לכתוב ולהפעיל את היצירתיות שלי אבל עם כיוון מסוים. כך שהדמויות ומה שהן משקפות הוא לא אני. אולי רק ניצוצות קטנים ממני באים שם לידי ביטוי.
אבל היצירה שלי כן.
הסיפורים שלי לא עוסקים תמיד בי, אך בד"כ מבטאים צדדים באישיות שלי. אני נוטה לכתוב עם הומור ולעיתים סרקזם וגיליתי, שכמעט בכל אחד מהסיפורים שלי יש דמות ראשית או משנית לוקה בנפשה, שלעיתים פועלת בקיצוניות.
מה זה מבטא? אני מעדיפה לא להתעסק בזה כדי לשמור על בעירת גחלת הכתיבה שלי. הכתיבה באה מהלא ידוע ועדיף לי לא לחטט במקורות ובסיבות כדי שאוכל להמשיך לכתוב בלי מחסומים.
מקווה שאוכל להמשיך ולגדול ככותבת בלי לנסות להבין כלום.
תודה על התרגיל!
אוקי, חשבתי על זה שוב.
מה שכתבתי קודם מתייחס לפרויקט שאני עובדת עליו עכשיו, אבל בא לי להתייחס לשאר הדברים שאני כותבת.
מרגישה שמשתקף מהם חיפוש אחר הטוב, אופטימיות, התמודדות רגשית ואיזון. וכן, זה מאד אני.
כשאני מסתכלת על הטקסטים שכתבתי אני רואה שהם משלבים בין מה שאני מרגישה לבין הכמיהה לשינוי כלשהו (אישי, חברתי או פוליטי). לרוב מתגלה לי משהו על עצמי תוך כדי תהליך הכתיבה. לפעמים זה משהו שלא שמתי לב אליו ולפעמים זה משהו שלא חשבתי שמפריע לי בעוצמה שמתגלה בטקסט.
בטקסט שהתחלתי השבוע יש בעיקר כמיהה. המראה בו מגדילה ומגחיכה. נראה לי שזה כמעט על גבול הלא אמין…נראה מה יצא בסוף….
הכתיבה שלי היא מראה לעולם הפנימי שלי. למה שחשוב לי בחיים. להרהורים לשאלות ולעולם הרגשות שלי.. לא חשוב על מה ואיך אכתוב אלו הדברים שיבואו לידי ביטוי.
אז בגלל שאני כותבת בעיקר שירה. אני יכולה לשתף שלהרגשתי המראה כאן היא מראה של הנפש, התת מודע ואולי גם העל מודע. לפעמים זה גם סוג של עיבוד של כל צידע שקראתי/שמעתי ונכנס לי למחשבות. סוג של זרימה שמשחררת גם דברים שלא חשבתי שמטרידים אותי וגם מתייחסת לדברים שמסעירים, מפחידים, מדאיגים, ממלאים ומשמחים… בלי לנסות להתנסח ולהסביר את עצמי. לפעמים יוצא לי קטע שאני באמת לא מבינה איך הוא קשור אליי או למה כתבתי אותו בכלל אבל אני בכל זאת שמחה שהוא יצא ושאיפשרתי לעצמי את החירות הזו, לכתוב בלי להסביר את עצמי. אפילו לעצמי
םילימ יל ןיא ינא
בסיפור שלי אני מרגישה שיש מראה קטנה קדמית, שאפשר לראות איתה את מה שקורה מאחור…
או במילים אחרות, המראה אצלי משקפת קטעים מן העבר, וכמו בנסיעה, כל הזמן רואים רק חלקים ולא את התמונה השלמה.
אולי בסוף אסובב את כל הרכב לאחור, שהכל יהיה לפני, ברור ושלם.
הספר שאני כותבת מתקשר כולו לעבודה שלי וליום יום שלי, כשהתחלתי לכתוב אותו זה היה כאילו שמתי לעצמי מראה והדמות הראשית היתה לגמרי אני.
עם הזמן הדמות הראשית התפתחה ונהיה בה גם קצת מכל מיני אנשים שמשפיעים עליי.
ככל שהימים עוברים אני מגיעה למסקנות רבות לגביי מה חשוב לי באמת בחיים.
אז אפשר להגיד שהטקסט שלי הוא מראה לנפש הפנימית ולקולות מסביב שמשפיעים עליה
המראה שלי דומה לחדר מראות בקרקס, לעתים אני מכווצת לילדה הקטנה שהייתי, לרגע אני נהיית ארוכה וצרה כמו שתמיד ארצה להיות ובן רגע לרחבה כחבית ההריונות שלי. אך המראה האהובה עלי היא זו שעושה את הגוף כלים גלים, הם כמותי ,פרוסה, פרושה על מיטות ושנים שדאגתי למחוק.
תודה על התרגיל..
מבחינתי מאה היא שיקוף. הבעל שם טוב אומר שאדם אינו יכול לראות רע בעצמו אלה בזולתו כשנה קורה והוא נמצא בתודעת הבנה מגיע התיקון..
לדעתי תורת המראות עובדת גם על הצד האחר.. אדם אינו רואה תכונות חיוביות בעצמו אלה בזולתו. פירגון מראה על השפע בחיי אותו אדם. חמלה מראה על האנושות. הכל כמובן זה מתוך אמת סובייקטיבית ועולם פנימי.. מלבד אמת אחת לדעתי.. וגם אנשים אחרים יוכלו לראות בה כאמת סובייקטיבית. אני יוצרת עם מראות משחקים בסיטואציות שונות.. אני כרגע.. אני בעתיד.. ואיך אני התבוננתי על הסיטואציה הזאת בעבר. ואני כמרחפת מעל הסיטואציה.. כל זה מתקשר לקורס שאני כותבת. מה שהוביל אותי אתמול לחשוב שהכתיבה הזאת יכולה להיות בסוף גם כספר לימוד מלבד קורס:)
אז התרגיל בוצע במחברת שלי בהרחבה.
תודה לכם על המקום
החיים, כמו כתיבה, הם מראה. תמיד. רואים בהם את העבר, המשקף את העתיד. ראיית הדברים הטובים במראה, ההתבוננות בהם, מגדילה ומעצימה אותם,, ומשפיעה על כתיבה טובה יותר ועתיד טוב יותר. עם כל זאת, אסור להתעלם מהפגמים, ולמצוא דרך לתקן אותם, כדי שהמראה הבאה תשקף לנו זמן טוב יותר וספרות עשירה יותר.
אני ממש נהנית לראות בספר שלי את עצמי משתקפת בדמויות שנוצרו.
נעה הנביאה המתלמדת היא שילוב של תמימות גדולה, ושל כאב חד שהיא נושאת איתה וממש מזכירה לי את עצמי משלב הילדות לשלב שבו נהייתי אישה ואיבדתי את אבי.
היא הרבה יותר משוחררת ממני ומרשה לעצמה להיות היא ולא מנסה לרצות אף אחד.
זה מקום שאני שואפת אליו. מתוך מודעות. אבל היא כבר שם באופן טבעי.
שרח היא מראה של הבינה wizsdom שבתוכי. היא גם ממש צינית והיא חיה בתוך פרדוקס.
מצד אחד , לכאורה, הכל אפשרי עבורה
מצד שני היא חיה חיים כפולים בזהות בדויה.
גם אני חשה את הפרדוקס הזה.
חיה בעולם דתי ומסודר
עם נפש מאוד חופשיה ושיער ורוד.
גיא ארז הוא דמות שעוד לא הצלחתי לפענח
אולי בגלל שיש בו צד רע וזה משהו שאני פחות אוהבת להסתכל לעצמי על זה במראה.
לקח לי זמן לחשוב על תשובה אז אני כותבת רק עכשיו.
בתשובה מהירה, אם יתקילו אותי ברחוב עם השאלה הזו אני אומר שהכתיבה שלי לא משקפת אותי בכלל. כן, יש הרבה מההומור שלי במילים של הדמויות והרבה מהצורה שאני רואה את העולם בתיאורים אבל בתאכלס? דמויות לרוב לא חולקות איתי הרבה במשותף, לפחות לא הרבה מהמציאות שלי. אני לא כותבת הרבה פעמים את הרגשות שלי באותו רגע או משתמשת בכתיבה כצורה של פורקן ריגשי, אני ממש מעדיפה לכתוב סיפורים מומצאים עם דמויות שהן לא אני ועם עלילות שאני לא חוויתי.
אז בתשובה מהירה אני באמת לא יודעת לומר האם הכתיבה משקפת אותי אז לקחתי כמה ימים וחשבתי.
ו… כן, הכתיבה כן משקפת אותי בהרבה רמות. לא רק בסגנון הדיבור אלא בעיקר בתפיסה – הסיפורים שלי צבעוניים (נשמע מצחיק לומר את זה על משהו שלרוב נכתב שחור על גבי לבן במסמך וורד), מכילים דמויות מגוונות ולא תמיד הכי הגיוניות ועלילות שיש בהם טוב ורע כמה שיותר מוחלטים (לפחות שאני יודעת מי הטוב והרע). אלו לא דווקא דברים שמשקפים את ההרגשה שלי מהעולם אבל בהרבה מובנים זה העולם האוטופי שאני רוצה לראות. אני אוהבת לכתוב את החוויות שאני רוצה לחוות, לא דווקא אלו שחוויתי.
אני חושבת שבגלל שהכתיבה שלי מתבססת על הדמיון שלי בקישוט של המציאות שלי היא הופכת למראה של החיים שלי דרך העיניים שלי. אני לא רואה את המציאות בכתיבה, אני הופכת את הכתיבה להיות המראה לעולם של איך אני רואה את המציאות.
אמנם אני לא חלק מהאתגר, אבל קשה לי להתאפק מול המשימה.
כחלק מהכנות להשקת פרוייקט מימון המון לספר שלי, הייתי צריך לנסח את הסיפור שהוביל לכתיבה.
וכמובן שבדיעבד, אחרי הכתיבה הבנתי שהסיפור הוא מראה לאירועים מחיי הנוגעים לקשיי הסתגלות…
ולכן נכתבה הפסקה הבאה:
בהסתכלות לאחור, נקודת המוצא של הספר היא תמונת מראה של ההתרחשויות של אותה התקופה. אך בסיפור, ביקשתי לנצל את הממד הפנטסטי ולכתוב דמות שההסתגלות שלה, על אף הקשיים הרבים, מסתיימת בהצלחה משמעותית ואף בשינוי של המערכת.
כך שמדובר במראה, אבל לא באחת מושלמת.